Monthly Archives: October 2013

מחוברת

חזרתי הביתה.
ויש פה אינטרנט! כל הזמן!
יש לי הערכה מחודשת לעניין, וגם חשדות ידועים. החשדות שלנו מסתובבים כמו עננים, ממש בצמוד לענני הקרינה. כקבוצה, אנחנו דנים שוב ושוב באפשרות להיפרד מהראוטר האלחוטי, עם נטייה ל”כן”, אבל במציאות, אנחנו לא עושים את זה. במקביל אני יודעת שאני מכורה, והנוחות, הנוחות ממיסה אותי.
אז המסע שלי באיטליה חשף אותי לכמה חוויות מסביב להתמכרות שלי.
הראשונה היא שוויתרתי על הנטסטיק (שרכשנו בקיץ הקודם, כדי לחבר אותי מאפס בית). כך וקיבלתי על עצמי התנזרות מהאינטרנט-הזמינה-תמיד. פשוט השארתי את הסטיק אצל הספק, לפני שנסעתי, ופתחתי לעצמי אפשרות שאפשר גם בלי. אחרי כמה ימים של טיול ידעתי שהנה הוספתי עוד וויתור לרשימה המתארכת שלי.
וויתור על תשלומים חודשיים, וויתור על עוד חתיכת פלסטיק שמקפלת לתוכה חרדה (“אוי! לקחתי את הסטיק?” “אוי, רק שהוא לא יתקלקל, לא ישבר, לא יעלם, לא יאבד לי” “אוי! התוכנה של הסטיק היא מפגרת ועושה לי בעיות במחשב” ועוד כהנה וכהנה טרדות חוזרות ונשנות – איזה כיף בלעדיהן).
ועכשיו, זרוקה אי שם מחוץ לעץ, ברומא או ביפו, לכי תמצאי חיבור!
האם הדרישה שלי לווי-פיי בכל מקום עומדת בקנה אחד עם השאיפה שלי לסביבה נקייה ובריאה? (לא!!), החיפוש הנואש והעצבני אחרי חיבור מעמיד אותי שוב ושוב מול השאלה הזו.
אני חושבת ש”זה ממש לא בסדר” שהאנשים כאן” לא עושים מאמץ בסיסי” לספק לי את הצורך הבסיסי בחיבור, ומכיון שאין חיבור, יש מקום לשהות עם המחשבה הזו, להסתכל עליה, ולגחך.
האם זה באמת צורך בסיסי כמו נשימה למשל? כן, זה מרגיש ככה. אבל… לאנשים אחרים, גם הג’יפ שלהם מרגיש ככה. כמה מגוחך.
מה קורה לתודעה שלי כשאין חיבור לאינטרנט, ואני לבד עם הלבטוב? ברגע הראשון תסכול, ומיד אחר כך בא השקט, התודעה יוצאת לחופש – טוב אין חיבור, אז מה נעשה עכשיו תמי? נקרא עוד פרק ב- sacred economics? נסכם את הספר ונהגג עליו? אולי נכתוב עוד פתק מאיטליה, או מיפו?
כמה אפקטיביות, כמה מילים יצרתי, בחסות החורים ברשת.
כרגע אני עדיין מחפשת את נקודת החיבור. כשהכל יהיה מרושת “כמו שצריך”, אני יכולה לדמיין אותי מחפשת בתסכול נקודה שאיננה מרושתת, TAZ, שבו אפשר להיות עם עצמי בשקט.
כמובן, אוכל תמיד לוותר על הלבטוב. את זה אני עוד לא יכולה לדמיין.

אל תשלמו לפייסבוק

א/נשים מסביבנו מתחילים לשלם לפייסבוק תמורת פרסום.

זה גרוע מאוד בעיני. ממש אסור לעשות את זה.

קודם דיברתי על זה עם מישהו שמעביר אצלנו סדנאות לפעמים. הוא התחיל לשלם למנוולים, אומר שאין לו ברירה, זאת הפרנסה שלו וזאת הדרך היחידה להגיע לאנשים. והוא קצת כעס ונעלב כשאמרתי לו כמה אני לא שבע רצון מזה. אני לא שופט אותו – אין בחירות כלכליות קלות בימינו – אבל חושב שאנחנו כקהילה צריכים להתחיל לחפש דרכים אפקטיביות להתנגד לתופעה הזאת.

נניח שאת הולכת במדבר עם עוד קבוצת א/נשים. האוכל מועט, ולא ברור אם יספיק לכולם לכל הדרך. פתאום מופיע מולך שדון, ומציע לך להעביר לרשותו פרי אחד מתיק הגב שלך. בתמורה, הוא ידאג לקחת פרי אחד מכל אחד משותפייך למסע, ולהעביר אותו אלייך. רציונלית זאת עסקה די משתלמת. אבל הרציונליות הזאת היא רציונליות של דילמת האסיר, של א/נשים לא חופשיים שמטפסים אחד על השני בשביל לשרוד, ובסופו של דבר שוקעים הרבה יותר עמוק. אותו השד שהתייצב בפנייך, הציע את אותה עסקה גם לכל שאר החברים למסע, ובסוף כולם נשארים עם פחות.

אנחנו חייבים להרים את העיניים כל אחד מעל לפיתוי האישי הנואש שלו, ולראות את המצב של הקהילה הרחבה שלנו. המון עסקים קטנים, המון א/נשים שעושים דברים נהדרים, כל אחד בתחומו, המון קהל שצמא ללמוד ולשמוע ולקנות בתוך הקהילה. קהל שמודע להבדל בין לשלם לחברים ללזרוק את הכסף לאיזה תאגיד-ללא-תחתית. קהל שמשאביו מוגבלים מאוד, והוא נאלץ לברור בקפידה על מה להוציא את הכסף ועל מה לא. אנחנו נמצאים בתחרות קשה על הקהל הזה, אבל כל תשלום לפייסבוק רק מקטין את העוגה שצריכה להתחלק בינינו. כל תשלום כזה הוא עוד תשלום שאנחנו נאלצים לגלגל על השותפים שלנו ועל הלקוחות שלנו, והם נאלצים לגלגל אותו הלאה, וכך הקהילה כולה נהיית קצת יותר ענייה.

כשפייסבוק מציעים לנו לשלם להם על שיווק, הם בעצם מציעים למכור לנו את העיניים של החברים שלנו. אחר כך הם מספרים לנו שכך וכך א/נשים ראו את הפוסט הזה והזה, תמורה הולמת לכספנו. האם העיניים של החברים שלנו נמצאות בבעלותם? לא ממש. אבל יש להם מונופול על אמצעי התקשורת הקהילתי המרכזי שלנו – מונופול שאנחנו בעצמנו מסרנו לידיהם – וככה הם יכולים לסחוט אותנו, איש איש בבדידותו: אם לא תשלם, נמסך אותך.

***

בסוף כולם יעזבו את הפייסבוק והיא תקרוס בבת אחת. השמועה אומרת שזה הולך לקרות די בקרוב. אבל בינתיים אנחנו צריכים להתמודד עם הסיטואציה החדשה שנכפתה עלינו, והדרך היחידה להתמודד איתה היא להתמודד איתה כקהילה. בתור התחלה, אני מציע לאסוף רשימה של עסקים קטנים שיתחייבו לעולם לא לשלם לפייסבוק על שיווק. אמנם אין דרך לבדוק מי משלם ומי לא – צריך יהיה לסמוך על יושרם של א/נשים – אבל התאגדות תמיד היתה אמצעי ההגנה המוצלח ביותר מול כוח דורסני.

בינתיים רק זורק רעיון לאוויר, בתקווה לפתוח שיחה. תודה על ההקשבה.

לאאאא! זאת אקונומיקה!

“אף פעם לא סבלתי את ריח האקונומיקה, אבל משום מה היא נחשבה בעיני לרע הכרחי. ובכן, לימים התברר שלמרות שיש מי שרוצה שנאמין אחרת, האקונומיקה היא לחלוטין ברת החלפה! מה רבה הייתה שימחתי כשאמרתי לה שלום ולא להתראות לפני כשנה”
(תמיצ, יולי 2007)

היום בצהריים ירון הביא לנו בקבוק אקונומיקה מהמכולת השכונתית.
בטקס רב רושם, שפכנו – הוא ואני – מעט מהנוזל המצחין אל תוך מערכת המים האפורים שלנו.
כן, כן, העץ עכשיו משקה את עצמו ב(טיפונת)אקונומיקה.

חשבונית אקונומיקהאיך זה קרה? למישהו יש הסבר לזה?

למי שלא מעודכנת, תקציר הפרקים הקודמים:

לפני שנה, כשהגעתי לדירה 8, קיבלו את פני דלי מים מתחת לכיור במטבח, דלי מים מתחת לכיור באמבטיה, גיגית מים שאספה את מי המקלחת, ועוד שני דליים מלאים ליד האסלה בשירותים. מערכת מים אפורים הכי בסיסית, הכי עובדת: ממלאים את הדליים במים משומשים, ואז מדיחים בעזרתם את הקקי בשרותים.

לאורך השנה הזאת התאספנו כקבוצה, ועברנו לדירה 7 הענקית. בחדר האמבטיה הגדול (יש עוד אחד, קטן; נעזוב אותו בינתיים) צצו דליים בכמות דו-ספרתית – דליים ענקיים של טחינה או של סיד – כולם עולים על גדותיהם במי מטבח, אמבטיה, כיור, כביסה. דליים שונעו לאורך המסדרונות, ובכל פעם שמכונת הכביסה התחילה לסחוט את הבגדים, צליל הסחיטה היה מקפיץ את הכובסות (זה אני בעיקר) ומריץ אותן מקצה הבית כדי להעביר את צינור הפליטה שלה מהדלי המתמלא לדלי הריק שלידו. ליאור זינגר תאר את זה יפה: שוליית המכשף.

אז התקנתי מערכת מים אפורים.  עכשיו מכונת הכביסה שופכת את המים שלה לדלי השחור הענק, בתוכו יושבת משאבה טבולה שזורקת אותם מעלה אל תוך החבית הכחולה, וממנה הם זורמים בסיוע הגרוויטציה אל תוך הניאגרה. שרותי קסם, לא?

אמממ… לא בדיוק. כמו תמיד, הטכנולוגיה מבטיחה נוחות, אבל מביאה איתה גם הרבה בעיות וכאבי ראש. בראש ובראשונה – המים יושבים במערכת כמה ימים, ואז צומחות בתוכה מושבות של מיקרואורגניזמים. הן סותמות את הכניסה לניאגרה, הן מסריחות אימים, והן מסוכנות בפוטנציה. אנחנו דירה אקולוגית למחקר והדגמה, אז לקחנו את הזמן לנסות כל מיני פתרונות: ניסינו לחמצן את המים באמצעות משאבה של אקוואריום; ניסינו לשפוך לתוכם E.M; והיום, היום הגענו לשלב הכלור.

שלב הכלור

“לא כך הכלור (נתרן תת כלוריתי ליתר דיוק). באקונומיקה יש 3% מהכלור הזה והיא מביאה איתה בשורות רעות מאוד בכל אשר תלך. הריח שלה מצחין ומבשר על הרעילות של הכלור לגופינו בנשימה או במגע, כשהיא באה במגע עם צבע או כל חומר אותו היא “מנקה” נוצרים רעלים אשר משתחררים לאויר או זורמים להם עם הביוב ותורמים לזיהומי קרקע ומים.”
(תמיצ, שם)

טוב, אקונומיקה היא לא חומר סימפטי כידוע. אבל החל מהיום, אני מקווה שלזמן לא ארוך, אנחנו משתמשים בה כדי לחטא את מערכת המים האפורים שלנו. כתבתי את הפוסט הזה כדי לנסות ולהסביר למה בעיני מדובר לא בנסיגה אלא בצעד קדימה באבולוציה המבורכת של העץ. אבל הספקתי לכתוב רק את ההקדמה ועכשיו אני צריך ללכת. אז אני מפרסם את זה כחלק א’, ומתחייב בזאת חגיגית להמשיך ולהגיע לעיקר ההיגד מתישהו בימים הקרובים.

בינתיים, תודה על תשומת הלב.

בין מילים ומיילים

אזהרה: הפוסט הזה אינו טרי! הוא נכתב לפני כשבועיים בצורה חלקית ולא פורסם. אני מביאה אותו כאן כדי לתת טעימה ממה שהלך פה בזמן שתמי הייתה באיטליה. תהנו.

אני מגיחה לעץ בראשון בערב, בודקת מה מצב העץ אחרי ש”האמא של העץ” (תמי) טסה לה לחודש. רק רביב ומייסא פה, נדמה לי. הטלפון שמצלצל מאלץ אותי להודות שלא, נועה לא פה, וגם לא בני. אני טועה, כמובן: בני בדיוק יוצא מהמקלחת, ומן הצללים מופיעים עומר ונועה. בדירה הענקית הזו לכל אחד יש את הפינה שלו.
אבל אני לא רואה אותם להרבה זמן. נראה שכולם בדיוק יוצאים: בני מקפץ בתוך טייץ ששאל מרביב, בדרך לצאת לאכול עם חברים; רביב יוצא לרוץ, תחת הכותרת “ירידה לצורך עלייה”; נועה ומייסא יוצאות לבר קיימא; ורק אני ועומר המנומנם נשארים בבית. אה, וגם עדינה החתולה, כמובן, שנצמדת לעומר ללא הפסקה (ששש, אל תספרו לרביב!)

זה לא מצב עניינים נדיר בעץ. תמיד מישהו נמצא במקום אחר, או ישן, או במקלחת. על כן, התקשורת ההכרחית בין דרי הבית נעשית באמצעות מיילים. אני נוטה להאמין שכנראה יותר מיילים ממילים יש כאן, כי התכתובת במייל נמשכת ללא הפסקה.
כאות הוקרה לכותבת-ביומן הוסיפוני ל”group” הקבוצה האקסקלוסיבית של דרי הבית וקרובים שנחשפים לסודי-הסודות של הקורה בעץ (מתי קונים תמרים, מי מתראיין לרדיו על ארוחות רחוב, מי משווק את קורס מדריכי הליקוט וכיוצא בזה). בערך עשרה שרשורי מיילים ביום. אלוהים יודע איך הם לא משתגעים ואיך מספיקים לענות להכל. מהשרשורים לא נעדרת גם תמי, שמשגיחה מרחוק על בני ביתה הפוחזים, לבל יפספסו הזדמנות כזו או אחרת.

בכל זאת, המיילים הם לא תחליף לביקור בעץ, שהוא לאין ערוך משעשע ומגוון יותר, אבל הם נותנים הצצה ל”מה עושים בעץ הזה כל היום”, וגם לתהליך קבלת ההחלטות המרשים. כולם רשאים להביע את דעותיהם, שלפעמים מנוגדות בתכלית. אני נוטה להאמין שמתחשבים בכל הדעות, אך מי קובע מה קורה בסוף? זה, כנראה, בכל זאת נקבע בפגישות האקראיות במיטפח.

מעבר על המיילים מהימים האחרונים נותן טעימה למה הולך כאן. מענייני היומיום של הגוף הגשמי, שצריך תמרים (“כמה?”) וטחינה (“איזו? וממי?”), וכמובן מנגו (“מי נוסע לצביקה?”), תיקונים בבית (המשרד הוזז, השרברב בא), הודעות על מי-בבית-מתי ומי נוסע לסדנה פה או שם או להורים, ענייני משרד (עושים דוכן בהפנינג או לא? מי פה בזמן סדנת תזונה? מי משווק את קורס התקשורת המקרבת?) ועד לטיפול באורחים הסקרנים מבחוץ, שבאים בשישי, או רוצים סיור,  או אפילו זוממים לעשות על העץ סרט.

את התמונה החלקית שמצטיירת מהמיילים האלה משלימים תמיר ומיה מהענף הכלכלי של העץ, שיושבים כמעט כל יום בעץ מהבוקר עד הצהריים ועובדים עם לקוחות גדולים, כמו עיריות. בתור מישהי שמקפידה לקום בצהריים, לא יוצא לי לראות אותם הרבה, אך עוד יגיע יום, קוראיי, בו הם יכתבו בבלוג הזה על עצמם.

טרם צאתה, מייסא האימהית-ברוחה מכינה תה מרווה לי ולרחם הדואב שלי, וממליצה לי בקול דואג לא לשבת על הרצפה. אני מביטה בתה, הוא מביט בי. או שמא זו דמותי המשתקפת במים. בראשי עובר הרהור כפירה- לא, אין סיכוי, אני אומרת לעצמי. ואולי בכל זאת? תמי לא פה. ניגשת לרביב ושואלת: “אני יודעת שזה די לא סביר, אבל יש סיכוי שאפשר להמתיק את התה?”

“לא מתאים לך להמתיק דברים”, רביב נוזף בי וקם מכפיפות הבטן שהוא בדיוק עושה. בימים כתיקונם אני מאמינה שהיו נותנים לי סטיביה להמתקה, אבל היא אף פעם לא לגמרי שכנעה אותי, ואני גם לא יודעת איפה היא מוחבאת.
רביב פותח את המקרר. בקבוק ע-נ-ק של סירופ מייפל טהור מאיר את עיני. “זה הולך טוב בתה?” אני תוהה. רביב מושך בכתפיו. למי אכפת. אני מוזגת, נהנית מתחושת הילדה הרעה, מערבבת ושותה.

זה, כאמור, היה לפני שבועיים. והיום…

“מיצי!” מיה מהענף הכלכלי מתנפלת על תמי בחיבוק. תמי לא נשארת אדישה ומחזירה בקינוח שוקולד-קוקוס לכולם. יאיר גם שמע שתמי חזרה ובא לבקר, מתחקר את תמי על חוויותיה. מתגבשת החלטה לקבלת שבת בשישי בערב, ו”מלווה מלכה” (במלעיל) בשבת בערב. אך ממסיבות עוברת השיחה לפסים רציניים יותר: תמי חזרה מאיטליה עם רעיון בהתהוות לעשות בדירה “Bed&Breakfest” ויאיר רוצה לעבור לגור באיזושהי דרך. הדירה במספר דיירים מצומצם כרגע, ומתחילות התהיות לגבי דיירים חדשים.
בנושא הזה התגלעה מחלוקת הבוקר: בני בעד שיגורו פה אנשים שיעבדו בעץ, ועומר בעד שיבואו אנשים שעובדים בחוץ וגרים בעץ. בתוך זה נכנס גם הרעיון של תמי ל”אירוח אקולוגי”.
הדיון מתארך והולך, רעיונות נזרקים לאוויר, ואני? יושבת בשקט ליד המחשב, ונוכחת לגלות שלמרות המיילים, ההחלטות החשובות עדיין מתקבלות פנים אל פנים.

מה יוחלט בסוף? המשך יבוא…

התאהבות וההתפכחות, והפעם בדנדרה, דמנהור

הנה זה קורה לי שוב – אני מגיעה למקום חדש ונדלקת כולי, מתאהבת בסיטואציה. עולה לי תמונת חלום ואני מוכנה לחתום מיד על כל חוזה –לשנות את התוכניות, להישאר במקום, מדמיינת את עצמי נשארת כאן חודשיםכל פעם זה במקום אחר, אתמול הגעתי לקמפר קטנטן וחמוד בשטח של קהילת דנדרה בדמנהור: אף אחד כאן לא מכיר אותי, כל מי שאני מכירה לא נמצא כאן, אני לבד, אני יכולה לעשות את העבודה שלי כאן בשקט. יש לי מקום חמוד וחם לישון בו, יש חשמל ואינטרנט, יש נוף מדהים מסביב, אויר נקי שאין דברים כאלה, מי מעיין להתקלח בהם, מקום נוח בין העצים ללכת לנשום בו ולעשות יוגה בבוקר. פירות לאסוף או לקנות. זהו, הכל מושלם, אני נשארת כאן לתמיד!

ואז (כמו היום למשל) אני מתעוררת בבוקר, ומסתבר שמשהו חסר. חסר לי להיות עם מישהו שאני מכירה – אם קמתי במצב רוח טוב אז שיהיה לי עם מי לחייך מקיר לקיר, ואם לא ישנתי טוב (ממש לא הצלחתי להירדם אתמול בלילה), שיהיה שם מישהו שאני יכולה להיות עצבנית לידו (זה לא משהו שאני יכולה להיות אם אני אורחת של מישהי שרק אתמול פגשה אותי פעם ראשונה בחייה), ואם לא בא לי לעשות את העבודה שלי, אני צריכה שיהיה לי לאן ללכת ואיך – פה,יש שער חשמלי נעול (כך ניראה), וגם אם ארצה ללכת לדמנהור, זה שעהשעתיים הליכה, ואני לא יודעת איך למצוא את הדרך (אמרו לי שזה מסובך וחדשים לא יכולים למצוא את הדרך, לא ברגל ולא באוטו). אז אני לבד, ומסתבר שזה לא כזה כיף להיות לבד כשאני לא יכולה ללכת כרצוני. אני תלוייה בחסדי לוח הזמנים של המארחים שלי – המקסימים באמת, אך העסוקים בחייהם. ובכלל, זה הבאאסה של מקומות מבודדים, קסומים ככל שיהיו – אי אפשר פשוט ללכת למקום אחר, לקחת את המטרו, או אוטובוס, או את האופניים שלי או את זוג הרגליים שלי שכל כך התחזקו עכשיו ובא לי שיישארו ככה! וללכת.

אותו מקום שניראה קסום לגמרי בביקור ראשון – ההפתעה, הגילוי, העוצמה של הרגע – לא פועלים אותו דבר בביקור שני ושלישי. זה הקסם של הטיול – כל פעם להתפעם מחדש מהדבר החדש והמפתיע. לחזור לאותו מקום למחרת לא עובד. חזרתי למשל לקתדרלה של בולוניה למחרת. זה לא היה אותו דבר. בביקור הראשון באנו בשעת השקיעה והיתה שמש חזקה שחדרה לכנסיה והפיצה אור של קסמים. נשימתי נעתקה, היה שם רגע. למחרת היה מעונן, ושום דבר כבר לא היה מפתיע באותו אופן. אני כמעט ומצטערת שחזרתי!

יש חווייה הפוכה, של לחזור שוב ושוב אל המוכר. אבל זה לא יכול לקרות כשאני במקום אחד לא יותר משלושה ימים. זה יכול לקרות בבית. בתל אביב. במרפסת העלים שלנו, בחוף טרומפלדור, אני שם,יום אחרי יום – כל יום השקיעה שונה. כל יום מופע חדש. הקסם של ההבדל הקטן.

אני חוזרת הביתה.

איך המשטרה משתפת פעולה עם בעלי ההון, או, סיפור שכנים

שמעו סיפור, שנכתב בעצבים.
לפני שנה עברתי לגור בכיכר ביאליק בת”א. מקום מאוד נחמד. לידנו יש בניין ישן ומקסים, שעומד כמעט ריק ומוזנח כבר המון זמן. הבניין הוא בבעלות העירייה, וזו (כך השמועות) רק מתה שיתקפל משם תאטרון היידיש, כדי למכור את הבניין ולהפוך אותו למלון בוטיק.
אני מבקר בבניין הרבה. באחד הפינות שהוא יוצר, בחוץ, נמצאים וחיים נרקומנים. מעולם לא ראיתי אותם מפריעים למישהו/י, ואף אחד לא דיבר איתם.
אתמול, לראשונה, ראיתי מישהי רשמית-למראה מדריכה שני גרמנים, עשירים-למראה, מסביב לבניין, מראה להם אותו מזוויות שונות, וכיו”ב. כאילו מראה נכס למכירה.
אוקיי.
פתאום היום, כשעברתי שם, היו לפחות שלושה שוטרים לבושים אזרחית, בלשים, שואלים את הנרקומנים שאלות, ולקחו אותם לאנשהו.
כשצילמתי אותם בסלולר, מיד התעצבנו השוטרים, כמובן, ודרשו ת”ז, שלא היתה עליי.
עליתי לדירה לקחת מצלמה טובה, וכשחזרתי, אין שוטרים ואין נרקומנים. כנראה הגיעו לתחנה.

הכל, כאילו, סבבה. זה לא סיפור על אלימות משטרתית, על חניית נכים שנצבעה במרמה, או מה. החוק נשמר. זה רק סיפור קטנטן, שאני מנחש את חלקו, על איך המשטרה היא המוציא לפועל של האנשים שמרוויחים עוד כסף, בין השאר, על גבי החלשים ביותר – הנרקומנים. ותמיד אלה השוטרים, לעולם לא הרווחה, שזו העבודה שלה.
וזה בדיוק כשחזרתי מלקרוא את נעמי קליין, שמסבירה, ב”דוקטרינת ההלם”, איך עוצמת המדינה מנוצלת להתעשרות העשירים, בפרט, איך חסידי הקפיטליזם הטהור עזרו ועוזרים לאנשים כמו פינושה בצ’ילה להשליט טרור בשם האידאולוגיה.

—-

נ.ב.:

 כמובן, כל זה, כמה חודשים אחרי שמאפיונרים השתלטו על בית הכנסת הישן ברחוב שלי, בעזרתם של בריונים בשכר שישבו מתחת לבניין 24 שעות, ולפחות מהנדס בניין משוחד אחד. המשטרה היתה מגיעה פעם בכמה ימים לעשות נו נו נו לבריונים. בינתיים, בית הכנסת נסגר למתפללים בו, ובעלי ההון עומדים לעשות בו כבשלהם.

ענקים רעים וגמדים טובים

שלשום הגענו לרומא. שנגפנג היא תיירת קלאסית, זה לה הביקור הראשון בעיר הנצחית, והיה לה חשוב לראות את המקומות החשובים, אז מהר מאוד מצאנו את עצמנו נגררות לאיטנו בתוך אוקיאנוס של תיירים בקולוסיאום.

המעבר מהחוויה של הכפרים השקטים, היפהפיים והנקיים, היה חד. האוויר שנשמנו עכשיו הזכיר לי את המוכר, כלומר המזוהם, הרגשנו שתינו את הלחץ של העיר, שמענו את הרעש הבלתי פוסק של המכוניות והצפיפות האנושית העיקה עלינו. אחרי זמן מה של הגררות ועצבות מצטברת התחיל להתבהר לי שיש שם עוד משהו, שבא ממעמקים.

כמו בובות במשחק לגו הלכנו לקנות כרטיס בקופה, ואז נכנסנו בשער אוטומטי, ואז הלכנו בתוך גדרות (אלגנטיות אמנם), ולא ניתן היה עוד ללכת לאיבוד באיזה משעול מקרי, הכל הוכתב מלמעלה. והמון אנשים וכולם קטנים כמונו, וכולנו נשלטים על ידי היד הנעלמה.

היה לי הרבה זמן להביט על האבנים הקטנות מהן עשוי הקולוסיאום אדיר המימדים, ולאט לאט התחוור מקור העצב. האבנים הללו שידרו כאב כבד. סיפורים רעים. המון אנשים קטנים בנו כי לא היתה להם שום בחירה, אחר כך הם נלחמו ומתו כדי לשעשע, וחיות ניכלאו וסבלו ומתו, ואנשים אחרים באו לשם כדי להשתעשע. האבנים הללו ראו כוחניות ואכזריות, הרבה סבל ומוות.

מעט אנשים מתענגים וכל כך הרבה סובל. יצורים חיים סובלים ומתים, עצים, כל כך הרבה עצים נכרתים, כל כך הרבה משאבים נלקחים מהאדמה והופכים למבנים אדירים שכל מטרתם היא לשדר כוח, לייצר פחד, חולשה ושליטה.

והנה, היום ברומא, כל האנשים הלבנים האלה שיש להם כסף, באים להשתעשע, ואני חלק מהזרם. אני לא יכולה שלא להרגיש את המחיר. כשאני במטוס, כשאני נכנסת לשירותים סופר נקיים, כשאני מתיישבת לאכול במסעדה יפה, כשאני רוחצת במעיינות חמים, כשאני אוכלת גלידה.

זו לא אשמה שעולה בי. רק עצב, וקצת חוסר סבלנות. כי אני יודעת איך זה יהיה כשזה יהיה אחרת, ואני יודעת שישנה אפשרות שאנחנו הולכים לשם, ממש מובלים דרך שערים אוטומטיים. אנחנו רק צריכים להרגיש איזה כרטיסים לקנות ואיזה כרטיסים להפסיק לקנות. זה כל כך פשוט, כל כך מעבר לפינה. והקולוסיאום הוא תזכורת לכל מה שלא כדאי שניקנה יותר.

פיטיגליאנו לעומת זאת, הכפר שבו בילינו את הימים קודם לכן, הוא כל כך כן“. כל מי שמבקר שם לא יכול שלא לחייך, לא יכול שלא להרגיש טוב. אנשים בנו את הכפר הזה לאט לאט, בקנה מידה אנושי, הכל שם יפה קטן ואורגני, ומותר ללכת שם לאיבוד.

בבית הכנסת אפשר לראות שיחזורים של חיי קהילה מדהימים שהתקיימו בגטו היהודי. כן, היה שם סבל, אבל (לתחושתי) היתה גם בחירה – בחירה בביחד, בתמיכה הדדית ועבודה משותפת, בלמידה, בחיים ועבודה עם משמעות. יש שם בשבילי הרבה כן“, “כזה אני רוצה“, וככה זה יהיה“.

פגישה עם עצמי באיטליה

אתמול ביקרנו בסוואנה – עיירה מדהימה, שניראת כמו סט של וולט דיסני לסרט מצוייר שמתרחש באיטליה בימי הביניים, באמת לא יתואר. באיזשהו רגע התגלגלתי לתוך מרכז המידע לתיירים, ומיד נפלו עיני על צנצנת של… לא יכול להיות! כן כן, אמר לי הבחור בחיוך ובאנגלית כבדה — ספירולינה!
ספירולינה?? היום כבר עשינו דרכנו לחווה האורגנית ליד סוראנו – הייתי חייבת לגלות האם הם באמת מגדלים בעצמם, ובכלל מה הסיפור, ושנג-פנג הייתה חייבת לטעום מהאצה הכחולה בפעם הראשונה בחייה. מאתר האינטרנט אפשר היה לחשוב שזה מקום סופר יקר ומאורגן, כך שלא העלנו על דעתנו שצריך להתקשר לברר אם זה נוח שנבוא.
הגעתי עם האטיטיוד של תיירת מזדמנת: “הנני! הגעתי עד לכאן – קבלו אותי!”
מה הופתעתי כשבעלת הבית יצאה לעברנו במבט קצת עייף ומוטרד, לא ממש בקטע של קבלת אורחות. היא בדיוק הייתה בדרך החוצה לבקר חברים ללאנץ’, ולא, היא לא מתכוונת לחזור בשעה מסויימת. למבטינו המזועזעים קלות, היא אמרה: “אתם יודעים, אנחנו גרים כאן, יש לנו חיים, צריך להתקשר אם רוצים לבוא”.
???
מה זה פה, עץבעיר? סוג של. כשביקשתי רק לקנות קצת ירקות ופירות אורגניים (כל כך חלמתי על המפגש עם הירקות והפירות האורגניים), היא אמרה שנגמרה העונה וכל מה שיש זה קצת עגבניות, ביקשתי לקנות קצת עגבניות, והיא הסכימה לקבל אותנו לקצת שופינג.
יכולתי לראות את עצמי במראה: המעבר שלה מחוסר רצון לדבר עכשיו עם אנשים שהיא לא מכירה, לאיזו השלמה עם זה שאנחנו לא מתכוונות ללכת כל כך מהר, הפנמה שבאנו בעצם כי היא הזמינה אותנו, כי היא רוצה לדבר איתנו ובטח שהיא רוצה שניקנה ממנה ספירולינה, כי זה חשוב לה שנבין מה היא עושה כאן, ואז היא ניכנסת לתפקיד, נהיית יותר נחמדה, ולקראת סוף הביקור שלנו היו אפילו חיוכים ולחיצות ידיים חמות.

אכן, הם מייצרים את הספירולינה במקום – הם הראשונים והיחידים באירופה שמייצרים את האצה תחת כל התקנות של התקן האורגני, קנינו. קנינו גם מלח טבעי מעניין, ריבה שמבוססת על סטיביה במקום רב הסוכר, שמן זית אורגני בפחיות קטנות לחברים של שנג-פנג בניו-יורק, ותה של פרחי סנט ג’ון וורט (Hypericum perforatum) שאני שותה עכשיו. דילגנו על יין ספירולינה ועל הבירה ספירולינה (וואו!! כל כך הייתי רוצה לטעום!).
את העגבניות קיבלנו במתנה, ואז, על הדרך, שמענו מה דעתה של אריקה על ירקות.
היא כל כך הזכירה לי מישהי. אני, נצצו לי העיניים מהירקות והפירות שקנינו בחנות בפיטיגליאנו. הרגשתי נפלא עם זה שלא ניכנסתי לסופר, עם זה שמצאתי חנות ירקות, ובכלל כל ירק או פרי שאכלתי כאן מאז שהגענו הרגישו לי מושלמים, אנרגטיים, יפים ובריאים.
אריקה הסתכלה עלי במבט יבש, ואמרה “זה לא אורגני, שום דבר פה לא אורגני, אנחנו החווה האורגנית היחידה בכל האזור. הם מרססים, הם מהנדסים, הם רעים, אני לא קונה שום דבר מזה” (טוב, היא לא אמרה “רעים” אבל כל מה שהיא אמרה פשוט קטל את כל מה שאכלתי בהנאה כל כך שלמה בימים האחרונים כמו שאני קוטלת את ההנאה שיש לאנשים מלקנות חסה בשוק הכרמל).
מבלבל משהו.
מעניין למצוא עד כמה המצב של ה”לא-אורגני” באיטליה דומה לזה שבארץ, ולהבין מה הקסם שמהלך עלי כאן. והעגבניות של אריקה מדהימות גם כן, כמו כל העגבניות שאכלתי כאן, למרות שהיא הסתכלה עליהן בחוסר גאווה בולט, כנראה בגלל שהן בסוף העונה ואולי לא ניקטפו ממש הבוקר.
אני מנסה לדמיין את הסטנדרטים של אשה שגדלה בטוסקנה – אני לא יכולה.