שמעו סיפור, שנכתב בעצבים.
לפני שנה עברתי לגור בכיכר ביאליק בת”א. מקום מאוד נחמד. לידנו יש בניין ישן ומקסים, שעומד כמעט ריק ומוזנח כבר המון זמן. הבניין הוא בבעלות העירייה, וזו (כך השמועות) רק מתה שיתקפל משם תאטרון היידיש, כדי למכור את הבניין ולהפוך אותו למלון בוטיק.
אני מבקר בבניין הרבה. באחד הפינות שהוא יוצר, בחוץ, נמצאים וחיים נרקומנים. מעולם לא ראיתי אותם מפריעים למישהו/י, ואף אחד לא דיבר איתם.
אתמול, לראשונה, ראיתי מישהי רשמית-למראה מדריכה שני גרמנים, עשירים-למראה, מסביב לבניין, מראה להם אותו מזוויות שונות, וכיו”ב. כאילו מראה נכס למכירה.
אוקיי.
פתאום היום, כשעברתי שם, היו לפחות שלושה שוטרים לבושים אזרחית, בלשים, שואלים את הנרקומנים שאלות, ולקחו אותם לאנשהו.
כשצילמתי אותם בסלולר, מיד התעצבנו השוטרים, כמובן, ודרשו ת”ז, שלא היתה עליי.
עליתי לדירה לקחת מצלמה טובה, וכשחזרתי, אין שוטרים ואין נרקומנים. כנראה הגיעו לתחנה.
הכל, כאילו, סבבה. זה לא סיפור על אלימות משטרתית, על חניית נכים שנצבעה במרמה, או מה. החוק נשמר. זה רק סיפור קטנטן, שאני מנחש את חלקו, על איך המשטרה היא המוציא לפועל של האנשים שמרוויחים עוד כסף, בין השאר, על גבי החלשים ביותר – הנרקומנים. ותמיד אלה השוטרים, לעולם לא הרווחה, שזו העבודה שלה.
וזה בדיוק כשחזרתי מלקרוא את נעמי קליין, שמסבירה, ב”דוקטרינת ההלם”, איך עוצמת המדינה מנוצלת להתעשרות העשירים, בפרט, איך חסידי הקפיטליזם הטהור עזרו ועוזרים לאנשים כמו פינושה בצ’ילה להשליט טרור בשם האידאולוגיה.
—-
נ.ב.: