חזרתי הביתה.
ויש פה אינטרנט! כל הזמן!
יש לי הערכה מחודשת לעניין, וגם חשדות ידועים. החשדות שלנו מסתובבים כמו עננים, ממש בצמוד לענני הקרינה. כקבוצה, אנחנו דנים שוב ושוב באפשרות להיפרד מהראוטר האלחוטי, עם נטייה ל”כן”, אבל במציאות, אנחנו לא עושים את זה. במקביל אני יודעת שאני מכורה, והנוחות, הנוחות ממיסה אותי.
אז המסע שלי באיטליה חשף אותי לכמה חוויות מסביב להתמכרות שלי.
הראשונה היא שוויתרתי על הנטסטיק (שרכשנו בקיץ הקודם, כדי לחבר אותי מאפס בית). כך וקיבלתי על עצמי התנזרות מהאינטרנט-הזמינה-תמיד. פשוט השארתי את הסטיק אצל הספק, לפני שנסעתי, ופתחתי לעצמי אפשרות שאפשר גם בלי. אחרי כמה ימים של טיול ידעתי שהנה הוספתי עוד וויתור לרשימה המתארכת שלי.
וויתור על תשלומים חודשיים, וויתור על עוד חתיכת פלסטיק שמקפלת לתוכה חרדה (“אוי! לקחתי את הסטיק?” “אוי, רק שהוא לא יתקלקל, לא ישבר, לא יעלם, לא יאבד לי” “אוי! התוכנה של הסטיק היא מפגרת ועושה לי בעיות במחשב” ועוד כהנה וכהנה טרדות חוזרות ונשנות – איזה כיף בלעדיהן).
ועכשיו, זרוקה אי שם מחוץ לעץ, ברומא או ביפו, לכי תמצאי חיבור!
האם הדרישה שלי לווי-פיי בכל מקום עומדת בקנה אחד עם השאיפה שלי לסביבה נקייה ובריאה? (לא!!), החיפוש הנואש והעצבני אחרי חיבור מעמיד אותי שוב ושוב מול השאלה הזו.
אני חושבת ש”זה ממש לא בסדר” שהאנשים כאן” לא עושים מאמץ בסיסי” לספק לי את הצורך הבסיסי בחיבור, ומכיון שאין חיבור, יש מקום לשהות עם המחשבה הזו, להסתכל עליה, ולגחך.
האם זה באמת צורך בסיסי כמו נשימה למשל? כן, זה מרגיש ככה. אבל… לאנשים אחרים, גם הג’יפ שלהם מרגיש ככה. כמה מגוחך.
מה קורה לתודעה שלי כשאין חיבור לאינטרנט, ואני לבד עם הלבטוב? ברגע הראשון תסכול, ומיד אחר כך בא השקט, התודעה יוצאת לחופש – טוב אין חיבור, אז מה נעשה עכשיו תמי? נקרא עוד פרק ב- sacred economics? נסכם את הספר ונהגג עליו? אולי נכתוב עוד פתק מאיטליה, או מיפו?
כמה אפקטיביות, כמה מילים יצרתי, בחסות החורים ברשת.
כרגע אני עדיין מחפשת את נקודת החיבור. כשהכל יהיה מרושת “כמו שצריך”, אני יכולה לדמיין אותי מחפשת בתסכול נקודה שאיננה מרושתת, TAZ, שבו אפשר להיות עם עצמי בשקט.
כמובן, אוכל תמיד לוותר על הלבטוב. את זה אני עוד לא יכולה לדמיין.