(התובנה שבטקסט לקוחה הישר מצ‘ארלס אייזנשטיין, וכתבתי אותו כהכנה לתכנית רדיו של זהר צמח, שבה השתתפתי, אפשר לשמוע כאן, תודה לזהר!)

מאיפה באה ההתמכרות? מההפרדה.

מכורות לשוקולד או מחוברות אליו?

בתרבות שלנו, מוקדם מאוד בהתפתחות שלנו כבני אדם אנחנו מוגדרים כ“אינדיוידואל” ומתבקשים ללמוד “לדאוג לעצמינו“, אנחנו מופרדים מהידיעה שאיתה אנחנו מגיעים לעולם שהכל הוא “אני” שאני מחוברת לכל דבר, וש”הכל” הוא לטובתי, הכל דואג לי. פתאום אני מוגדרת כישות ניפרדת, ואני חווה אובדן: האדמה, בני האדם, החיות והצמחים הם לא אני, הם ישויות נפרדות ויש להם אינטרסים שונים משלי, הם לא כאן בשביל לדאוג לי ואני לא אמורה לדאוג להם, אני אמורה לדאוג רק לעצמי.

התרבות שלנו מלמדת אותנו להיות כוחניים ביחס שלנו לכל מה שניפרד מאיתנו: לנצל לתועלתינו, להשמיד מה שלא מועיל לנו, להאמין שאם לא נשמיד נושמד, ולבסוף, מלמדים אותנו שאם יהיה לנו כסף נוכל לקנות דברים ולהפוך אותם ל“שלי“. זו נחמה מאוד גדולה, אך לא מספקת. הקרע האמיתי שלנו לא מתאחה, וככל שאנחנו מתבגרים, צוברים רכוש, אוכלים ושותים, יוצרים קשרים זוגיים, הצורך שלנו בחיבור לא בא על סיפוקו.

להיות בעלים של משהו, לצרוך משהו, הוא פיצוי שבא למלא את החלל שנוצר כשהופרדנו מסביבתנו. אבל כל עוד אנחנו בתודעת נפרדות, החלל נישאר וכאן ההתמכרות ניכנסת לתמונה.

לא עד שנלמד מחדש לראות שאנחנו חלק ממכלול שלם, ושהמכלול דואג לנו.

במקור, “צריכה” היא פעולה אשר באה לספק צורך אמיתי. כל יצור חי צורך משאבים מסביבתו כדי לשגשג בה. הקרע, הייחודי לבני האדם, מוביל אותנו לצרוך משאבים בלי קשר לצרכים האמתיים שלנו. זוהי ההתמכרות. התמכרות היא צריכה של חומר או רגש שאין לה חיבור לצורך האמיתי. למשל, אנחנו אכן זקוקים למים, אבל אפשר להתמכר ולשתות יותר מדי! אנחנו אכן זקוקים למזון, אבל כמובן שאנחנו מכורים לו כי אנחנו אוכלים בלי קשר לצורך האמתי של הגוף במזון. כולנו מכירים את “הבור שבבטן” זה שאף פעם אי אפשר “לסתום“.

בטבע אין “בעלות” ואין צריכה מופרזת שלא לצורך, כי הטבע לא מופרד מהטבע, וכל יצורי הטבע הם נטולי תודעת ניפרדות. הם חלק ממערכת החיים.

גם בקהילות מסורתיות (לדאק בהודו למשל) ניתן לראות חיבור של האדם לסביבה ולקהילה שהוא חיבור מלא והרמוני, ואכן מקרים של התמכרות והמחלות הנובעות ממנה הם נדירים עד בלתי קיימים.

הנושא הוא רחב, ואנחנו בעץבעיר חוקרים אותו גם בחיי היום יום וגם במפגשי למידה, דרך העיסוק בחיי קהילה, בתזונה, בכסף וב“בעלות“. תוך כדי פיתוח חיי קהילה אנחנו שמים לב לשינוי בתפיסת הבעלות שלנו, הצורך שלנו ב“פרטיות“, “זוגיות“, “בטחון כלכלי“, נמצא נתחת לזכוכית המגדלת ואנחנו לומדים את הצרכים הללו ובודקים את הלגיטימיות שלהם ואת הגבולות המדוייקים שלהם.

בכנס עץבעיר לחיבור, שיתקיים בעוד שבועיים, ב-17 בינואר, נתמקד במושג הבעלות דרך 4 פריזמות, ונפתח את הבמה (בית פליציה בלומנטל) למפגשים שיעוררו השראה לשינויים מעשיים.

4 הפריזמות:

המקור של הנפרדות – מתי זה התחיל?

המקום של הנפרדות וגם החיבור – בראש של כל אחד מאיתנו

הבעלות שבזוגיות והשחרור שלה כמפתח לשלום בעולם

הבעלות על בתים והשחרור שלה כמפתח לקיימות

אתמול ביקרנו בסוואנה – עיירה מדהימה, שניראת כמו סט של וולט דיסני לסרט מצוייר שמתרחש באיטליה בימי הביניים, באמת לא יתואר. באיזשהו רגע התגלגלתי לתוך מרכז המידע לתיירים, ומיד נפלו עיני על צנצנת של… לא יכול להיות! כן כן, אמר לי הבחור בחיוך ובאנגלית כבדה — ספירולינה!
ספירולינה?? היום כבר עשינו דרכנו לחווה האורגנית ליד סוראנו – הייתי חייבת לגלות האם הם באמת מגדלים בעצמם, ובכלל מה הסיפור, ושנג-פנג הייתה חייבת לטעום מהאצה הכחולה בפעם הראשונה בחייה. מאתר האינטרנט אפשר היה לחשוב שזה מקום סופר יקר ומאורגן, כך שלא העלנו על דעתנו שצריך להתקשר לברר אם זה נוח שנבוא.
הגעתי עם האטיטיוד של תיירת מזדמנת: “הנני! הגעתי עד לכאן – קבלו אותי!”
מה הופתעתי כשבעלת הבית יצאה לעברנו במבט קצת עייף ומוטרד, לא ממש בקטע של קבלת אורחות. היא בדיוק הייתה בדרך החוצה לבקר חברים ללאנץ’, ולא, היא לא מתכוונת לחזור בשעה מסויימת. למבטינו המזועזעים קלות, היא אמרה: “אתם יודעים, אנחנו גרים כאן, יש לנו חיים, צריך להתקשר אם רוצים לבוא”.
???
מה זה פה, עץבעיר? סוג של. כשביקשתי רק לקנות קצת ירקות ופירות אורגניים (כל כך חלמתי על המפגש עם הירקות והפירות האורגניים), היא אמרה שנגמרה העונה וכל מה שיש זה קצת עגבניות, ביקשתי לקנות קצת עגבניות, והיא הסכימה לקבל אותנו לקצת שופינג.
יכולתי לראות את עצמי במראה: המעבר שלה מחוסר רצון לדבר עכשיו עם אנשים שהיא לא מכירה, לאיזו השלמה עם זה שאנחנו לא מתכוונות ללכת כל כך מהר, הפנמה שבאנו בעצם כי היא הזמינה אותנו, כי היא רוצה לדבר איתנו ובטח שהיא רוצה שניקנה ממנה ספירולינה, כי זה חשוב לה שנבין מה היא עושה כאן, ואז היא ניכנסת לתפקיד, נהיית יותר נחמדה, ולקראת סוף הביקור שלנו היו אפילו חיוכים ולחיצות ידיים חמות.

אכן, הם מייצרים את הספירולינה במקום – הם הראשונים והיחידים באירופה שמייצרים את האצה תחת כל התקנות של התקן האורגני, קנינו. קנינו גם מלח טבעי מעניין, ריבה שמבוססת על סטיביה במקום רב הסוכר, שמן זית אורגני בפחיות קטנות לחברים של שנג-פנג בניו-יורק, ותה של פרחי סנט ג’ון וורט (Hypericum perforatum) שאני שותה עכשיו. דילגנו על יין ספירולינה ועל הבירה ספירולינה (וואו!! כל כך הייתי רוצה לטעום!).
את העגבניות קיבלנו במתנה, ואז, על הדרך, שמענו מה דעתה של אריקה על ירקות.
היא כל כך הזכירה לי מישהי. אני, נצצו לי העיניים מהירקות והפירות שקנינו בחנות בפיטיגליאנו. הרגשתי נפלא עם זה שלא ניכנסתי לסופר, עם זה שמצאתי חנות ירקות, ובכלל כל ירק או פרי שאכלתי כאן מאז שהגענו הרגישו לי מושלמים, אנרגטיים, יפים ובריאים.
אריקה הסתכלה עלי במבט יבש, ואמרה “זה לא אורגני, שום דבר פה לא אורגני, אנחנו החווה האורגנית היחידה בכל האזור. הם מרססים, הם מהנדסים, הם רעים, אני לא קונה שום דבר מזה” (טוב, היא לא אמרה “רעים” אבל כל מה שהיא אמרה פשוט קטל את כל מה שאכלתי בהנאה כל כך שלמה בימים האחרונים כמו שאני קוטלת את ההנאה שיש לאנשים מלקנות חסה בשוק הכרמל).
מבלבל משהו.
מעניין למצוא עד כמה המצב של ה”לא-אורגני” באיטליה דומה לזה שבארץ, ולהבין מה הקסם שמהלך עלי כאן. והעגבניות של אריקה מדהימות גם כן, כמו כל העגבניות שאכלתי כאן, למרות שהיא הסתכלה עליהן בחוסר גאווה בולט, כנראה בגלל שהן בסוף העונה ואולי לא ניקטפו ממש הבוקר.
אני מנסה לדמיין את הסטנדרטים של אשה שגדלה בטוסקנה – אני לא יכולה.

שימו שבעה (בערך) אנשים שונים בדירה אחת משונה וצפו בתוצאות המשעשעות. נשמע כמו פרק של “האח הגדול?” דווקא לא. ככה זה כשחיים ב… חלק מדרי הבית לא ממש אוהבים את המילה “קומונה”, אז נקרא לזה “ניסוי חברתי”. כן, זוהי המתכונת הנוכחית של עץבעיר. עוד בדירה בקומה למעלה בביאליק 25 הצטופפו אורחים שבאו לישון או להתנחל מדי פעם, אבל עם המעבר לדירה המרווחת בקומה למטה היה ברור ורשמי שלא רק תמי הולכת לגור פה. מלבד הדיירים הקבועים, כמעט אין יום שאין פה עוד אנשים- תמיר ומיה מהענף הכלכלי, חברים מזדמנים, וגם אני, אורלב, חברה טובה של העץ שאפילו עשתה פה שירות לאומי פעם.

מעגל חברים. “אין מספיק תיעוד”, עולות הטרוניות מפיות החברים הסקרנים. “על מה אתם רוצים שנספר? התורים במקלחת?” תוהים בחצי-הלצה דיירי הבית, ושומעים: כן. רוצים לדעת איך זה לחיות שבעה אנשים ביחד, להסיק מסקנות, ליהנות מהאנקדוטות הקטנות. לדעת מה עושים פה כל יום, איך עובדים בעץ,  איך זה לחיות בעץבעיר, הטוב וגם הרע. לצורך כך נפתח הבלוג הזה, שלפעמים אני אכתוב בו, כמתבוננת חצי-מהצד, ולפעמים בני הבית בכבודם ובעצמם.

אז בואו נתחיל.

המוקד של הדירה הוא ללא ספק המיטפח (כמו מטבח- רק שמטפחים בו). הצצה לשם כמוה כהצצה לאופי הבית. “רביולי גבינה?!” תמי מזדעקת. אין ספק, מחזות קשים בדירה הטבעונית. “רביולי גבינה? איפה?!” בני קופץ, ואחרי רגע מודה בבושת פנים לתמי שהוא כן אלרגי ללקטוז וזה לא יעשה לו כל כך טוב. הוא מתנחם בלחם תוצרת בית. רביולי הגבינה, שהשאיר מבקר תועה במקפיא, נזרק לחיקי במהירות, לטובת הבית הלא טבעוני בעליל שלי.

תמיצ במצברוח רע. המקור של מצב הרוח פנימי, מה שמוביל אותנו לתהיות מיידיות על ייצור אנרגיה מעצבים, או יותר טוב- ייצור חומרים מרגיעים שמרגיעים יותר ככל שאתה עצבני יותר. לבקשת מאיה היא מכינה לה גלידה. “אין כלום במקפיא”, תמיצ אומרת בזעף. אנחנו שוקלות להכין גלידה מעוגה קפואה שנשכחה במקפיא, אבל בסוף עולה בגורל “הצירוף הכי מוזר שיצרתי אי פעם”- מנגו, כוסברה ופרג. עומר ומאיה מלקלקים בהנאה, אך הטפחית של הבית עדיין איננה מרוצה.

אך כידוע, הבעיה היא הפיתרון. את המקפיא הריק למחצה רוקנו לגמרי כדי לתת לו להפשיר. זה רעיון טוב, כי נראה שכמה צנצנות כבר הפכו לקרח בעצמן, אף על פי שרק לפני שבועיים המקרר והמקפיא הופשרו. קשה לו, למקרר העץ, קשה לו בקיץ ממש כמו לבני הבית. מזל שנפש רחומה החליטה לעזור לו בתהליך ההפשרה ולכוון מאוורר אל דלתו הפתוחה.

בעודי מקלידה את שורות אלה ממש בני נכנס לחדר ומתיישב. הוא עדיין רעב. כמה דקות אחר כך יובל קורא “בואו לאכול”. אני סקרנית לדעת מה תהיה המנה היום. שמעתי קולות מהמיטפח שמדברים על “עדינה צלויה” (עדינה היא החתולה של רביב) אבל מסופקני אם היא תסכים לרעיון הזה. היא בעיקר עסוקה בלשכב על צדה ולהיות חמודה ולא מועילה, להנאתם ודאבון לבם של בני הבית.
אכן, ממבט על השולחן ניכר שאין בו עדינה צלויה. עומר, בני, יובל, נועה ואני יושבים ואוכלים יחד בשתיקה מרוצה. הקונספט של ארוחות משותפות ומסודרות מוצא חן בעיני מאוד, בפרט כשהשולחן מכיל בורגול עם ירקות, סלט, לחם ביתי וטחינה. הטחינה, למקרה שתהיתם, אחרת כל פעם. עדיין ניטשים קרבות בדירה על “ממי נזמין את הטחינה”, מאז שהדלי האחרון נגמר לפני שלושה חודשים ומישהו קרא תיגר על המונופול של “טחינה זהב” בעץ. את תמיצ הקרבות לא מעניינים. היא לא אוכלת טחינה. טוב, אולי רק לפעמים. בלילה, כשאף אחד לא רואה.

נועה מתעניינת מה יובל עשה, או רוצה לעשות היום. ברשימה נמצאים השקייה, איסוף זרעים, טיפול בגינה ועיבודים מוזיקליים. עם שני מוזיקאים בבית, לא מפתיע שניגון עדין מקבל את פני לעיתים כשאני עוברת בדלת. יובל מנגן ומגנן, ויש את מה. המרפסת (אחת מהשתיים) מכילה עציצים רבים, שהחום הקיצי מבשיל את פירותיהם- חצילים ופלפלים, עגבניות, היביסקוס ואפילו תירס. בנוסף, מזמינים ירקות ופירות. וכשאני אומרת פירות אני מתכוונת למנגו. היום נועה הגיע לעץ ועמה 100 ק”ג מנגו, שסחבנו במעלה שלוש קומות בכוחות משותפים. מהיכרותי עם בני הבית, הכתום-הכתום הזה צפוי להתחסל עד מהרה.

בחדר השירותים (יש שניים) עומר מתקן את האינסטלציה, שוב. אני לא בטוחה לגמרי מה הוא עושה, זו צורה מתקדמת של שימוש חוזר במים אפורים שטרם הצלחתי להבין. אולי בגלל זה אני מופתעת כשהוא אומר במבט ממזרי שאת המים מורידים עם הידית, כמו בשירותים רגילים. זמן רב כל כך אני רגילה להוריד מים אפורים מהדלי לאסלה, שזה שהם נמצאים כבר בתוך הניאגרה זה חידוש מדהים בשבילי.

 וכעת, לצלילי נועה ששרה שיר דיסני כלשהו, אלך לשטוף כלים- שהרי זוהי הפעולה האמיתית שעושים רוב הזמן בעץ…