עוד מסיבה אקולוגית קסומה

שוב קפצנו למים,
יהי אשר יהי…
בהתארגנות רגועה וחסרת יומרות,
ושוב הופתענו לטובה…
כפי שקרה פעם אחר פעם.
התקבצו להן הא~נשים המתאימות/ים ועשו את הקסם.
והפעם פתחנו בקסם מיוחד: חגיגת חיבוקים בכיכר, באור קסום של אחה”צ, עם תחפושות ורוח טובה עד מאוד, ששרתה על כולנו, וּבִמיוחד על נועה, עם האצבע הקלה על הדק המצלמה, שהוכיחה שוב, שהאישה הנכונה מופיעה ברגע הנכון –ֹ במקרה זה, כשהצלם המתוכנן לא הִצליח להגיע…

Purim hug Liora
ליאורה פסקר מתחבקת עם תמי

עומר הִפליא להנחות אותנו במעגל ברוח הרגילה והאהובה עם מיקוד מיוחד וּנגיעה פורימית ועם איזון מוצלח בין פנים מוכרות, הנותנות תחושה של המשכיות, לפנים חדשות וּמסקרנות, שהחיבור שלהם/ן לעץ כה טבעי…

עוד חבר הופיע וּפתר סימן שאלה: מה וּמי יהיה על המוזיקה והריקודים? מי אם לא גלסקי הושיע וגרם לרבות מאתנו, בסיוע אלכוהולי מתון, להתנועע בחדווה רבה וּבלתי־מרוסנת…

וּכשהִגּיע הזמן, מבלי להיסחף, אבל גם מבלי למהר, בהדרגה, הכול התפזר, ו…לישון, ממש לא מאוחר…

הדרך לִמסיבת פורים
עוברת בִשבילי סתרים
ירידה במדרגות
עוד מעט אולי נרקוד
הרחוב מחייך חיוך דק, מהוסס
והפיקוס בשלו, לא מחופש
ועל המסיבה אין לך מה לכתוב?
יש ויש, אולי בקרוב

אז הנה כתבתי,
תודה לכולנו על ערב קסום ~~

אלון

חוזרת לאדמה

איך זה שהכל יוצא כל כך מתואם לפעמים? בימים האחרונים חוויתי את ידה השומרת של הבריאה.
יום שלישי אחרי הצהריים, בני ואני יורדים לכיוון רחוב זלמן שניאור.
“אוי”!
CityTree_UrbanAgri_Bialik_01_Tami
פיגומים בבית היידיש שפיל – מה שלום הקומפוסט שלנו?
הוא בסדר, רק פירקו לנו את המשטחים ושמו בצד.
קבלן הפיגומים אומר שמחר מתחילים לשפץ, הוא רק הקים את הפיגומים – ביוש.
למחרת בבוקר אנחנו מוצאים את מנהל העבודה. הייתם מצפים לחוסר תקשורת, לא?
“אה! זה אתם!! הפכתי לכם קצת את הערימה”
???
מסתבר שהבחור מגדל ירקות אורגניים בחצר שלו ויש לו טיפים בשבילנו על הקומפוסט.
העולם הוא כבר לא מה שציפיתם!
חמוד חמוד, אבל עדיין צריך למצוא פתרון לערימות שלנו, ומהר, כי תיכף יעופו כאן שפריצים של בטון. עומר ובני כבר סיירו בחצרות ודיברו עם שכנים לא מעוניינים. הייתה קצת פסימיות באוויר, אבל אני התחלתי לחורר במרץ ארגזים ודליים שב-מי-קרה בדיוק הבאתי מהמזבלה של נתיב העשרה (למה?) עם תכנית לטמון בתוכם את הקומפוסט הבשל והחצי-בשל.
זה כבר עשה אותי למאושרת מאוד:
CityTree_UrbanAgri_Bialik_02_Tami
ואז תפסנו את איילת שלונסקי שאחראית על מתחם כיכר ביאליק לשיחה תוך כדי סיור מסביב לכיכר. מפה לשם ודי מהר הוחלט שהחצר האחורית של בית ביאליק תקבל אותנו אליה. מה רבה היתה שמחתנו!
דברים משתנים, לפני שנתיים קיבלנו אישור לעשות קומפוסט בבניין שעמד בפני פינוי ושיפוץ, מקום מוזנח ולא נחמד. זה היה הרבה בשבילנו, אבל הנה עברו שנתיים והמודעות כבר במקום אחר – אנחנו והקומפוסט שלנו מוזמנים לחיבוק קצת יותר חם. ההתמדה שווה!
יום חמישי בבוקר, עומר בני ואני יורדים למטה עם את וקלשון, מפנים קומפוסט, בונים קומפוסטר, ומתחילים להבין את הפוטנציאל של החצר האחורית החדשה “שלנו”.
CityTree_UrbanAgri_Bialik_03_Tami
יש שם שטח אדמה מוארך ומוזנח, מין בן בלי בית בין הבניינים, שמקבל כתמים של שמש אולי שעתיים ביום. צומחים שם מלא סירפדים – סימן טוב!
התחלנו ערוגה מוגבהת – תפשתי את האת והתחלתי לחפור, האושר זורם בעורקים כל כך מהר כשעובדים עם האדמה – זה פשוט מדהים.
היום, שבת, המשכנו לפנות קומפוסט ואז עלה בדעתי רעיון מדליק – לעשות ערוגה בין הגדר לגדר – קשה להסביר, בואו לראות! טוב, הנה תמונה:IMG_1112
בין גדר הבטון הכעורה לגדר הרשת המכוערת יש ספייס מלא באשפה. במקום לפנות אותה, התחלנו לשפוך לשם קומפוסט חצי בשל. עליו שפכנו קומפוסט בשל, ואז אדמה שפיניתי כשחפרתי את הערוגה המוגבההת. איך אני אוהבת כשבעיה היא פתרון. התכנית שלי היא לשתול שם שעועיות.
ביום שלישי הגנן מגיע, וכולי תקווה שהוא יסכים למשוך לנו כמה צינורות השקייה… או פחות חיבור אחד למים. ניראה עיך יתפתח, בינתיים הערוגה ניראת ככה:CityTree_UrbanAgri_Bialik_10_Tami
וערימת הקומפוסט החדשה שלנו נראית ככה, ממש מאושרת כשבני זורק אליה את יבול המיטפח העצי:
CityTree_UrbanAgri_Bialik_04_Tami
כשכבר סגרו את בית ביאליק ואספתי הכל בכוונה לחזור הביתה לצהריים, חיכתה לי עוד מתנה אחרונה. מישהו זרק מאוורר! והרי זה הדבר היחידי שנעלם לנו עם בוא הפועלים, מכסה המאוורר שמשמש אותנו לסינון הקומפוסט הבשל. הצעכבתי לעוד רגע, פיקרתי את מכסה הרשת, והשלכתי מעבר לגדר, ליד הערימה החדשה.
מה עוד היקום מסדר לנו?
תודה על הכל!
תמי

 

 

 

 

 

 

 

בזזזזזזזזזזזזז… קורס דבוראות מתחיל ביום שלישי הבא ואני מתרגשת

 אז הכנס עבר, ועכשיו אני מתרגשת מכמה קורסים שנפתחים בעץ, ביניהם הקורס לדבוראות ביודינאמית עם הילמר קונמן.

ביום ההולדת של בני, לפני מספר שבועות, ביקרנו בטבעון והלכנו לראות את הכוורות של הילמר. גילינו עולם שלם. ידעתי שזה שם, זה הטריד אותי, והנה נפתחה לי דלת להבין באמת מה קורה עם הדבורים בעולם, ולהירתם לעזרתן (לעזרתינו!).

אם מישהי עדיין מבולבלת, אין דבש בבית והוא לא חסר לי בתפריט. הכוונה של הקורס והסיבה שאני משתתפת בו היא הרצון להבין מה קורה עם הדבורים.

הילמר מגדל דבורים מתוך התמקדות בריפוי, ובשום אופן לא בצריכת דבש. המפגש איתו ועם הכוורות שלו הוא מפעים ומרגש.

הנה כמה דברים שאנחנו יודעים על דבורים“:

~ הדבורים חשובות להאבקת, כלומר לריבוי, כלומר להמשכיות, של צמחים רבים, ביניהם מגוון עצום של צמחים שמהם אנו ניזונים, במילים אחרות, הפירות והירקות שאנחנו כל כך אוהבות.

~ הדבורים נעלמות“, שזה מין מילה יפה ומסתורית משהו למתות

~ הן מתות, משהו ממית אותן. מה?
~
טבעונים וטבעוניות מתוקות לא אוכלות דבש ומוצריו מתוך רצון להימנע מניצול דבורים.

הנה כמה שאלות שמטרידות אותי:

~ מה אם, מרב רצון להתחשב, אנחנו בעצם נמנעים מיחסי אמון ותמיכה הדדיים עם הדבורים?

~ מה אם כל אחד מאיתנו יכול לעזור לאוכלוסיית הדבורים בעולם להשתקם?

~ מה אם היינו מבינים שהירקות והפירות שאנחנו כל כך אוהבים ייעלמו יחד עם הדבורים?

 

עם השאלות הללו אני מגיעה לקורס.הנה מה שהילמר כותב:

אני מזמין אתכםן לקורס מעשי לגידול דבורים ביתי. מטרת הקורס היא לרפא את הדבורים מתוך ראייה מעמיקה אל תוך החכמה של הישות הדבורית והקשר שלה לממלכת הצומח. בקורס נלמד על האבולוציה של הדבורים, על תפקידן המכריע ועל הסיבות להיעלמותן

נכיר את נקודת המבט הקונבנציונלית על גידול דבורים, נלמד את הדרך האורגנית ואת הדרך הביודינמית ונבין את ההבדלים בין השיטות השונות. נלמד איך ניתן לגדל דבורים בצורה ידידותית מכבדת ומרפאת, בכוורת קונבנציונלית, אפריקאית וביודינמית, על המחלות בקרב הדבורים והטיפול בהן, וכיצד ניתן להציל נחיל דבורים בטבע.

לבסוף נבנה כוורת, נבין איך רדיית דבש עובדת ונוכל לבחור האם נכון או לא נכון לנו לקחת מהמתוק הזה.

 

לוח זמנים לקורס:

04/02/14 ~ מפגש ראשון.

ניפגשות ל-4 שיעורים עיוניים בימי שלישי מ 18:00 עד 19:30, בסלון של עץבעיר

04/03/14 ~ המפגש החמישי יתקיים בסדנא(מיקום יימסר בהמשך) ובו ניבנה כוורת

14/03/14 ~ במפגש השישי והאחרון ניפגש בטבעון לסיור בכוורות של הילמר, מפגש זה יתקיים בבוקר יום שישי

 

תכנית הקורס:

במפגש הראשון נלמד על האנטומיה של הדבורה על אורגניזם הדבורית והחוקיות שלה, על האבולוציה של הדבורים,התפקיד המכריע שלהן בעולם הצומח,ועל ההיסטוריה של גידול דבורים.

במפגש השני נלמד על הסיבה להעלמות” (בעצם תמותת) הדבורים ועל ההבדל בין גידול דבורים ביו דינמי לגידול דבורים קונבנציונלי.

במפגש השלישי נלמד על החוקיות של הטבע. מדוע מופיעות המחלות, מה תפקידן של המחלות והטיפול בכל מחלה (וירוסים,טפילים,פטריות ובקטריות).

במפגש הרביעי ניצפה בסרט מלכת השמשעל גידול דבורים קונבנציונלי, אורגני וביודינמי (הסרט באנגלית ללא כתוביות בעברית).

במפגש החמישי נבנה את הכוורת שלנו! נקיים דיון פתוח לשאלות ותשובות.

המפגש השישי הוא בעצם סיור במכוורת ביו דינמית (שישה סוגים שונים של כוורות) בקרית טבעון.

 

עלות הקורס:

1,400 שח, מתוכם 200 שח דמי הרשמה

כמו תמיד בעץ, אנחנו מוכנים ומזומנים לשיחה פתוחה על כסף. אם יש לכם בעייה איתו, אז דברו איתנו, כי אנחנו מכירים את הבעייה מקרוב ולא מוכנים שהכסף יפריד בינינו.

 

לינקים:

כאן ניתן לקרואמאמרים שכתב הילמר

האתר של הילמר

בזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז

להתראות

תמי

 

זן ואמנות הרב פעמיות

אתמול בלילה יצאתי לאירוע חברתי, הצטרפה אלי חברה טובה שמזמן לא פגשתי, הפכה להיות הקניינית הראשית של מחלקת כלי הבית ברשת שאת שמה לא אזכיר מפאת אי רצון לקידום תאגידים. חשבתי שזו תהייה התאווררות נעימה אחרי יום שלם של עבודה אינטנסיבית על הכנס.

היה באמת מקסים. מלון בוטיק, אנשים יפים, ואוכל טבעוני נהדר.

השיחה התגלגלה, פגשתי א/נשים שאני מכירה, היה כיף, אבל משהו הטריד והטריד. אני יודעת שהוא הטריד את כולם, אבל הם התעלמו. היה בי את החלק הזה שרצה גם כן להתעלם. שרצה להיות כמו כולם. אבל כרגיל לא יכולתי לעמוד בזה.

לאן הולכים כל הכלים הללו?” שאלתי את אחת המגישות החינניות. היא הייתה ממוקדת מטרה והשאלה יוצאת הדופן שלי קצת בלבלה אותה – “לא יודעת“.

אתם זורקים אותם?”

כן. כן.” אצה רצה לדרכה

שאלתי גם את הילדים שהיו גם הם עסוקים עד מאוד. חברים של המשפחה, חמודים!

תשאלי את המפיקה, הנה היא!”

המפיקה, שגם אותה איכשהו הכרתי, חיבבה את השאלה שלי, אבל באמת שהיו לה דברים אחרים להתעסק איתם עכשיו.

שוב היססתי. האם זה לגיטימי לעבור את הסף? פשוט להיכנס לחדר האחורי?

חשבתי על כל כפיות העץ היפות הללו. חשבתי על הבמבוקים היפים שהן היו, חשבתי על הבור בנגב, חשבתי על מוס חלווה.

בפעם הבאה שהדלת נפתחה, חברתי הטובה ואני, הופ, חצינו את הקווים.

פתאום, עולם הפוך. ארגזים מלאים באשפה, מלא מלא כלים, והמגישות היפות יוצאות אלינו עם מגשים של כלים מלוכלכים ומפיות, אלפי מפיות, חלקן נקיות לגמרי, חלקן ניגבו רק מעט, הרבה כלים רב פעמיים, שיישטפו ויוחזרו לשימוש שוב ושוב. והמון המון המון כלי במבוק חמודים – כפות כפיות ומזלגות, שבילו בפיותיהם של אנשים טובי לב לשלושה ארבעה ביסים מעודנים, והופ לזבל!

לזבל ממש – לחירייה ומשם לבור בנגב, אם למישהו יש עדיין אשליות לגבי כלים מתכלים“.

ואנחנו, מוקדם יותר באותו היום שברנו את הראש איך נגיש את מוס החלווה שלנו?” חשבנו להגישו בקליפות של חצאי תפוז מיובשות, “אבל מאיפה יהיו לנו כפיות??”

והנה הן, מאות כפיות חמודות, בדרכן הבטוחה להפוך לזיהום.

העולם שלנו מאוד

מאוד משונה

אספנו את כל מה שיכולנו לאסוף

ואחר כך הגיעו גם קעריות הפלסטיק המהודרות, חד פעמיות לגמרי גם הן. אספנו גם אותן!

לאורך כל התהליך קיבלנו קריאות עידוד ותמיכה מכל המעורבים, מהמפיקה, מהמגישות, ממנהל העבודה ומהילדים, כולם שמחו לעזור לנו. זה הראה לי משהו על התודעה האנושית וכמה אנחנו קרובים לשינוי הגורף. כולם יודעים שזה לא בסדר“, כולם בהדחקה בקשר לזה, וכשהם רואים משהו טוב שנעשה, הם שמחים לעזור! זה היה מלבב!

בשלב השלישי של הערב, חזרנו פנימה. חשבתי ששם אני אתנהג כמו בן אדם, אבל כבר לא יכולתי. התחלתי לפנות ישר מהשולחנות. עכשיו זה היה עוד יותר חכם – עזרתי לצוות בפינוי. הא~נשים היפות הסתכלו עלי במבטים קצת משונים, אבל היה זוג אחד ששבר את הקרח והתחיל לדבר איתי באהדה רבה שגרמה לי לא להצטער בכלל על המחסור שלי בגבולות. כשהבחור סיים את הקינוח הוא רץ אלי עם הכפית!

בסופו של דבר יצאנו משם עם שתי קופסאות עמוסות בכל מה שאנחנו זקוקים לו לקייטרינג של הכנס ויותר, חברתי יצאה מסופקת: “ידעתי שמחכה לי הרפתקאה איתך”, ואני מקווה שכמה מהאורחות יצאו עם איזה סימן שאלה מעניין, בנוסף לחיוך על השפתיים.

ואם מישהו מוטרד בענייני ניקיון, לא הלכתי לישון לפני שכל הכפיות נשטפו היטב, נוגבו, והונחו במייבש המזCityTree_spoons_01ון לייבוש מוחלט (אם אין לחות, אין חיים, כלומר אין חיידקים, זה די פשוט).

 

התמכרויות קטנות והקשר שלהן לניפרדות

(התובנה שבטקסט לקוחה הישר מצארלס אייזנשטיין, וכתבתי אותו כהכנה לתכנית רדיו של זהר צמח, שבה השתתפתי, אפשר לשמוע כאן, תודה לזהר!)

מאיפה באה ההתמכרות? מההפרדה.

מכורות לשוקולד או מחוברות אליו?

מכורות לשוקולד או מחוברות אליו?

בתרבות שלנו, מוקדם מאוד בהתפתחות שלנו כבני אדם אנחנו מוגדרים כאינדיוידואלומתבקשים ללמוד לדאוג לעצמינו“, אנחנו מופרדים מהידיעה שאיתה אנחנו מגיעים לעולם שהכל הוא אנישאני מחוברת לכל דבר, וש”הכל” הוא לטובתי, הכל דואג לי. פתאום אני מוגדרת כישות ניפרדת, ואני חווה אובדן: האדמה, בני האדם, החיות והצמחים הם לא אני, הם ישויות נפרדות ויש להם אינטרסים שונים משלי, הם לא כאן בשביל לדאוג לי ואני לא אמורה לדאוג להם, אני אמורה לדאוג רק לעצמי.

התרבות שלנו מלמדת אותנו להיות כוחניים ביחס שלנו לכל מה שניפרד מאיתנו: לנצל לתועלתינו, להשמיד מה שלא מועיל לנו, להאמין שאם לא נשמיד נושמד, ולבסוף, מלמדים אותנו שאם יהיה לנו כסף נוכל לקנות דברים ולהפוך אותם לשלי“. זו נחמה מאוד גדולה, אך לא מספקת. הקרע האמיתי שלנו לא מתאחה, וככל שאנחנו מתבגרים, צוברים רכוש, אוכלים ושותים, יוצרים קשרים זוגיים, הצורך שלנו בחיבור לא בא על סיפוקו.

להיות בעלים של משהו, לצרוך משהו, הוא פיצוי שבא למלא את החלל שנוצר כשהופרדנו מסביבתנו. אבל כל עוד אנחנו בתודעת נפרדות, החלל נישאר וכאן ההתמכרות ניכנסת לתמונה.

לא עד שנלמד מחדש לראות שאנחנו חלק ממכלול שלם, ושהמכלול דואג לנו.

במקור, “צריכההיא פעולה אשר באה לספק צורך אמיתי. כל יצור חי צורך משאבים מסביבתו כדי לשגשג בה. הקרע, הייחודי לבני האדם, מוביל אותנו לצרוך משאבים בלי קשר לצרכים האמתיים שלנו. זוהי ההתמכרות. התמכרות היא צריכה של חומר או רגש שאין לה חיבור לצורך האמיתי. למשל, אנחנו אכן זקוקים למים, אבל אפשר להתמכר ולשתות יותר מדי! אנחנו אכן זקוקים למזון, אבל כמובן שאנחנו מכורים לו כי אנחנו אוכלים בלי קשר לצורך האמתי של הגוף במזון. כולנו מכירים את הבור שבבטןזה שאף פעם אי אפשר לסתום“.

בטבע אין בעלותואין צריכה מופרזת שלא לצורך, כי הטבע לא מופרד מהטבע, וכל יצורי הטבע הם נטולי תודעת ניפרדות. הם חלק ממערכת החיים.

גם בקהילות מסורתיות (לדאק בהודו למשל) ניתן לראות חיבור של האדם לסביבה ולקהילה שהוא חיבור מלא והרמוני, ואכן מקרים של התמכרות והמחלות הנובעות ממנה הם נדירים עד בלתי קיימים.

הנושא הוא רחב, ואנחנו בעץבעיר חוקרים אותו גם בחיי היום יום וגם במפגשי למידה, דרך העיסוק בחיי קהילה, בתזונה, בכסף ובבעלות“. תוך כדי פיתוח חיי קהילה אנחנו שמים לב לשינוי בתפיסת הבעלות שלנו, הצורך שלנו בפרטיות“, “זוגיות“, “בטחון כלכלי“, נמצא נתחת לזכוכית המגדלת ואנחנו לומדים את הצרכים הללו ובודקים את הלגיטימיות שלהם ואת הגבולות המדוייקים שלהם.

בכנס עץבעיר לחיבור, שיתקיים בעוד שבועיים, ב-17 בינואר, נתמקד במושג הבעלות דרך 4 פריזמות, ונפתח את הבמה (בית פליציה בלומנטל) למפגשים שיעוררו השראה לשינויים מעשיים.

4 הפריזמות:

המקור של הנפרדות – מתי זה התחיל?

המקום של הנפרדות וגם החיבור – בראש של כל אחד מאיתנו

הבעלות שבזוגיות והשחרור שלה כמפתח לשלום בעולם

הבעלות על בתים והשחרור שלה כמפתח לקיימות

הראש בעננים

הערה: בהמשך מופיעות תמונות, שצולמו במשך 45 דקות של דמדומים קסומים, כשבאוזניי מתנגנת מוזיקה קסומה מתוך הרדיו, וַאֲני משבץ כאן קישוריוֹת לִקטעים אלה, כדי שילוו את הקריאה.

מוזיקה:

QUI SEDES, סיום הגלוריה מאת פולנק
(Qui sedes ad dexteram Patris, miserere nobis.
Who sit at right hand of Father, have mercy on us.)

אציג את עצמי בשיא הקיצור ואומר, שאינני גר בדירת עץבעיר, אך אני חבר בקבוצה מכל בחינה אחרת.

במעגְלי השיתוף השבועיים שלנו אני נוהג להתבטא באופן הרבה יותר ענייני ופחות רגשי משאר החברות, כשאני מתייחס למה שעובר עליי. אכן, בִיסודי אני מסוגר, וּבמשך השנים התחלפה הסגירות בגישה סטואית, כלומר, בהימנעות מטלטלות רגשיות ומהשקעת אנרגיה בדרמות, וזאת מתוך העדפה של השמחה כמצב בסיסי קשה לערעור ושל שלוות-הנפש וכן של שמירת האנרגיה לעניינים, שאני בוחר להתמקד בהם, שהם רבים ותובעניים, והימנעות מ”גזלני האנרגיה”.
מצטרפת לכך גישה אנליטית, שאינה נוטה להתעכב על בעיות, אלא מתמקדת בקלות של ההתמודדות השקולה עם האתגרים של חיי כבר-מזל, שצרות גדולות אינן נחלתו…

אני אף רואה לעצמי שליחות לשדר מסרים אלה כדוגמה, שהיא הצעה וחומר למחשבה.

הבדל נוסף ביני לבין רוב חברות הקבוצה, שהן משתתפות המעגלים, הוא, שאני בן 45, כלומר, מבוגר מֵרובן בשנים רבות למדי, והשלבּים של ההתחבטויות הגורליות ברובם מאחוריי, וכעת אני מוקדש בעיקר למימוש הייעודים, שבחרתי לעצמי, וּמשתדל להימנע מאובדן המיקוד.

בכל-זאת, משהחלו המעגלים, ראיתי בכך הזדמנות לצאת מהקובייה ולשתף במתרחש בתוכי, ואכן אני שמח על־כך ואף עושה זאת במידה מסוימת, אך מדובר בתהליך של מציאת הדרך הטובה לי לעשות זאת.

וגם:
בל יתקבל הרושם, שאין לי רגשות, אלא שהעניין שלי בסיפורים, בִפרוזה או בִדרמות אנושיות ריאליסטיות קטן יחסית, ועיקר העניין שלי בעולמות המופשטים יותר של שירה וּמוזיקה, בִרגשות מעודנים וּבדרכי הבעה מתוחכמות. על־כן, הִרגשתי, שהדרך המתאימה ביותר בשבילי להביע את עצמי תהיה במלים שיריות.
הקושי, שנותר, הוא, שלאחרונה אינני מתפנה כמעט לכתוב שירה, ואף־על־פי שחולפים בי רעיונות רבים לִכתיבה וּדברים רבים, שאני רוצה להביע, אינני מוצא את הפנאי לרשום וּללטש אותם.

אולם משהעליתי זאת במעגל, הייתה התלהבות מהרעיון, ועומר אף הבטיח להתאמץ וּלהקדים חזרתו מֵחופשה כדי להשתתף במעגל, שעמד להיעדר ממנוּ, אם אבטיח לכתוב שיר לכבוד המעגל.

הזמנה כה חמה הִספיקה לי כדי להתכוונן וְלעשות זאת. עיקר ה”עבודה” היה לֶאֱסוף את מה שעלה בי במהלך אותם ימים וּלעבד זאת בתוכי, כמעט מבלי לכתוב.

את הכתיבה הִשארתי לרגע האחרון. עשרים דקות לפני צאתי לדרך מהאוניברסיטה אל המעגל התיישבתי וכתבתי את השיר. בדרך עוד ליטשתי אותו מעט בראשי, והנה הוא:
מוזיקה:
והשיר:
מה מצדיק להוריד את העיניים
מֵחזיונות העננים
האינסופיים
שלא ללטף במבט
כל ענף
ודאי לא פכפוך המוזיקה המחיָה
יולדתם וגם בתם
גם לא ההרהורים
מהם עושים שירים
גם לא ההרהורים על ההרהורים
ועל הקשב
אולי הדאגה לצמח שנרמס בשטף
אולי סודות אינסוף שמתחת לִפני־השטח
מלים לא־מקרבות –ֹ לא לָבטח
עיכול אינו אמור לגרום לי מתח
אם יצאתי מֵאיזון, אשוב אליו באופן דֵי־סתמי
קודם זוג־צבּים בִמְרוץ־חיזור וחוגלה בצהרי־יום חול־המועד קריר־חמים
אחר־כך במעוֹף המאושר עדיין בדרך עם עצמי־מתחת־עננים
ועכשיו המבט מתלבט בין יְפי־העננים לְזיו־הפנים
מֵשיב בשיר לסיפוריכם
שומע את השיר בסיפוריכם
(בכל שורה התמונה הימנית קודמת לשמָאלית)
IMG_0695 IMG_0696 IMG_0697 IMG_0698 IMG_0699 IMG_0700 IMG_0701 IMG_0702 IMG_0703 IMG_0704 IMG_0705 IMG_0706
מוזיקה:
מאז הִספקתי לכתוב שיר נוסף למעגל, ואמשיך בכך מעת לעת.
איך לשאת את אורגזמת החיים?
 את השפע העולה על־גְדות הכלים?
את תזזית האברים הבלתי־נלאים?
 את שוליוּת האיומים הקיומיים?
 
בַחֲלומי, שאין ממשי ממנוּ, יש טוב בלי רע,
 אין מצוחצח בלי מהוה,
נוצץ בלי מחוספס,
 יש זוהֵר ואינו עשֵן,
אין רָקָב שאינו מדשן .
 
את החליפה אני מעדיף ללבוש בִמְמד הצלילים והמלים,
 שם יופיהּ, אי־אפשר לעמוד בפניו, כולו אמת אחר אמת, אמת לצד אמת, אמת מעל אמת, אמת מאחורי אמת.
והכול בחינם, אך לא לשווא.

זכאים ואז טיול לרחבת העירייה

אז בסופו של יום, אני יושבת מול תולעת ספרים, על ספסלי עץ מהממים מה יש לאמר שהעירייה התקינה. הם רחבים יציבים ונעימים ואפשר להשעין את הגב על צידו של ספסל אחד ולפרוש רגליים לאורך הספסל השני הצמוד אליו. קשה להסביר, מי שרוצה להבים שיבוא בעצמו לכיכר מלכי ישראל (סליחה אבל בשבילי זה עדיין השם) ויישען. אומר רק שזה מזכיר את הקומבינה שעושים באוטובוס או ברכבת כשזוכים לספסל שלם, אבל כאן זה הרבה יותר נוח, ויש יותר אוויר, ואפשר להשקיף על בניין העירייה שבאמת ניראה עכשיו הרבה יותר אלגנטי, אפילו יפה הייתי מעיזה לאמר.
ויש אינטרנט. המון אינטרנט.

מכיון שאני אחרי ארוחת יומולדת עם ההורים בזכאים (מושלמת!) אין לי שום עניין בשוקו. אשב לי כאן, נחבאת מההמולה ואכתוב.
משהו שעלה בדעתי בדרך לכאן.
אני מוצאת פרטיות ברחובות הסואנים, בבתי קפה, אני יודעת שזה לא חדש, אנשים עם לפטופים זה מראה מוכר כבר שנים במקומות ציבוריים. מה שמעניין הוא שהבית שלי איננו פרטי. בבית, בתוך ארבעה קירות, אין לי פרטיות ואני גם פחות ופחות מעוניינת בה. אני רוצה להציע שבתים הם לא מבצרים יותר. הם מבצרים מהקור, מהחום, אבל לא מאנשים. אם יש לי מקום מקלט, למה לא לשתף בו עוד אנשים? למה שלא יהיו בו אנשים כל הזמן. הוא כל כך יקר הבית ומרכז בתוכו כל כך הרבה משאבים. הלא זה בזבוז שהוא יהיה ריק. בית מושלם הוא בית חי, שיש בו תנועה וחיים כל הזמן. אנשים נוסעים ובאים, והבתים נשארים מלאים.
והנה ראו לפניכם עולם של בתים פתוחים. בכל מקום אתה יכול למצוא דלתות פתוחות, להיכנס, לאמר שלום, לשבת לאכול משהו וללכת לישון. יציעו לך כבר מיטה. רוצה פרטיות? צא החוצה!
במצפה רמון התארחתי בביתו של רון. הסבירו לי איך להגיע. הגעתי בלילה, לא היה אף אחד בבית. ניכנסתי, הדלת היתה פתוחה, עקבתי אחרי ההוראות שרון וחמוטל נתנו לי והרגשתי בבית. הנה חדר האורחים, והנה השירותים שאין בהם אור, הנה השירותים שיש בהם אור והנה המטבח. התארגנתי, התברתי לאינטרנט, ובסוף גם הלכתי לישון. קמתי בבוקר בבית ריק, התארגנתי ויצאתי.
זה היה כל כך טבעי ופשוט. לא השארתי נזקים אחרי, להיפך השארתי כיכר לחם שקניתי (במאפיה שבה חמוטל עובדת) אכלתי ממנה קצת והשאר נישאר לטובת בני הבית.
זה היה יכול לקרות בכל בית, גם עם אנשים שאני לא מכירה.
קצת אמון, קצת שינוי פרדיגמת הפרטיות – אנחנו תיכף שם!

** הפוסט הזה הוא חלק ממסמך-בלוג שהתחלתי בפורמט של גוגל דוקס, “פתקים מתל אביב – עדיין מחפשת את הפורמט שמתאים לי

 

מחוברת

חזרתי הביתה.
ויש פה אינטרנט! כל הזמן!
יש לי הערכה מחודשת לעניין, וגם חשדות ידועים. החשדות שלנו מסתובבים כמו עננים, ממש בצמוד לענני הקרינה. כקבוצה, אנחנו דנים שוב ושוב באפשרות להיפרד מהראוטר האלחוטי, עם נטייה ל”כן”, אבל במציאות, אנחנו לא עושים את זה. במקביל אני יודעת שאני מכורה, והנוחות, הנוחות ממיסה אותי.
אז המסע שלי באיטליה חשף אותי לכמה חוויות מסביב להתמכרות שלי.
הראשונה היא שוויתרתי על הנטסטיק (שרכשנו בקיץ הקודם, כדי לחבר אותי מאפס בית). כך וקיבלתי על עצמי התנזרות מהאינטרנט-הזמינה-תמיד. פשוט השארתי את הסטיק אצל הספק, לפני שנסעתי, ופתחתי לעצמי אפשרות שאפשר גם בלי. אחרי כמה ימים של טיול ידעתי שהנה הוספתי עוד וויתור לרשימה המתארכת שלי.
וויתור על תשלומים חודשיים, וויתור על עוד חתיכת פלסטיק שמקפלת לתוכה חרדה (“אוי! לקחתי את הסטיק?” “אוי, רק שהוא לא יתקלקל, לא ישבר, לא יעלם, לא יאבד לי” “אוי! התוכנה של הסטיק היא מפגרת ועושה לי בעיות במחשב” ועוד כהנה וכהנה טרדות חוזרות ונשנות – איזה כיף בלעדיהן).
ועכשיו, זרוקה אי שם מחוץ לעץ, ברומא או ביפו, לכי תמצאי חיבור!
האם הדרישה שלי לווי-פיי בכל מקום עומדת בקנה אחד עם השאיפה שלי לסביבה נקייה ובריאה? (לא!!), החיפוש הנואש והעצבני אחרי חיבור מעמיד אותי שוב ושוב מול השאלה הזו.
אני חושבת ש”זה ממש לא בסדר” שהאנשים כאן” לא עושים מאמץ בסיסי” לספק לי את הצורך הבסיסי בחיבור, ומכיון שאין חיבור, יש מקום לשהות עם המחשבה הזו, להסתכל עליה, ולגחך.
האם זה באמת צורך בסיסי כמו נשימה למשל? כן, זה מרגיש ככה. אבל… לאנשים אחרים, גם הג’יפ שלהם מרגיש ככה. כמה מגוחך.
מה קורה לתודעה שלי כשאין חיבור לאינטרנט, ואני לבד עם הלבטוב? ברגע הראשון תסכול, ומיד אחר כך בא השקט, התודעה יוצאת לחופש – טוב אין חיבור, אז מה נעשה עכשיו תמי? נקרא עוד פרק ב- sacred economics? נסכם את הספר ונהגג עליו? אולי נכתוב עוד פתק מאיטליה, או מיפו?
כמה אפקטיביות, כמה מילים יצרתי, בחסות החורים ברשת.
כרגע אני עדיין מחפשת את נקודת החיבור. כשהכל יהיה מרושת “כמו שצריך”, אני יכולה לדמיין אותי מחפשת בתסכול נקודה שאיננה מרושתת, TAZ, שבו אפשר להיות עם עצמי בשקט.
כמובן, אוכל תמיד לוותר על הלבטוב. את זה אני עוד לא יכולה לדמיין.

אל תשלמו לפייסבוק

א/נשים מסביבנו מתחילים לשלם לפייסבוק תמורת פרסום.

זה גרוע מאוד בעיני. ממש אסור לעשות את זה.

קודם דיברתי על זה עם מישהו שמעביר אצלנו סדנאות לפעמים. הוא התחיל לשלם למנוולים, אומר שאין לו ברירה, זאת הפרנסה שלו וזאת הדרך היחידה להגיע לאנשים. והוא קצת כעס ונעלב כשאמרתי לו כמה אני לא שבע רצון מזה. אני לא שופט אותו – אין בחירות כלכליות קלות בימינו – אבל חושב שאנחנו כקהילה צריכים להתחיל לחפש דרכים אפקטיביות להתנגד לתופעה הזאת.

נניח שאת הולכת במדבר עם עוד קבוצת א/נשים. האוכל מועט, ולא ברור אם יספיק לכולם לכל הדרך. פתאום מופיע מולך שדון, ומציע לך להעביר לרשותו פרי אחד מתיק הגב שלך. בתמורה, הוא ידאג לקחת פרי אחד מכל אחד משותפייך למסע, ולהעביר אותו אלייך. רציונלית זאת עסקה די משתלמת. אבל הרציונליות הזאת היא רציונליות של דילמת האסיר, של א/נשים לא חופשיים שמטפסים אחד על השני בשביל לשרוד, ובסופו של דבר שוקעים הרבה יותר עמוק. אותו השד שהתייצב בפנייך, הציע את אותה עסקה גם לכל שאר החברים למסע, ובסוף כולם נשארים עם פחות.

אנחנו חייבים להרים את העיניים כל אחד מעל לפיתוי האישי הנואש שלו, ולראות את המצב של הקהילה הרחבה שלנו. המון עסקים קטנים, המון א/נשים שעושים דברים נהדרים, כל אחד בתחומו, המון קהל שצמא ללמוד ולשמוע ולקנות בתוך הקהילה. קהל שמודע להבדל בין לשלם לחברים ללזרוק את הכסף לאיזה תאגיד-ללא-תחתית. קהל שמשאביו מוגבלים מאוד, והוא נאלץ לברור בקפידה על מה להוציא את הכסף ועל מה לא. אנחנו נמצאים בתחרות קשה על הקהל הזה, אבל כל תשלום לפייסבוק רק מקטין את העוגה שצריכה להתחלק בינינו. כל תשלום כזה הוא עוד תשלום שאנחנו נאלצים לגלגל על השותפים שלנו ועל הלקוחות שלנו, והם נאלצים לגלגל אותו הלאה, וכך הקהילה כולה נהיית קצת יותר ענייה.

כשפייסבוק מציעים לנו לשלם להם על שיווק, הם בעצם מציעים למכור לנו את העיניים של החברים שלנו. אחר כך הם מספרים לנו שכך וכך א/נשים ראו את הפוסט הזה והזה, תמורה הולמת לכספנו. האם העיניים של החברים שלנו נמצאות בבעלותם? לא ממש. אבל יש להם מונופול על אמצעי התקשורת הקהילתי המרכזי שלנו – מונופול שאנחנו בעצמנו מסרנו לידיהם – וככה הם יכולים לסחוט אותנו, איש איש בבדידותו: אם לא תשלם, נמסך אותך.

***

בסוף כולם יעזבו את הפייסבוק והיא תקרוס בבת אחת. השמועה אומרת שזה הולך לקרות די בקרוב. אבל בינתיים אנחנו צריכים להתמודד עם הסיטואציה החדשה שנכפתה עלינו, והדרך היחידה להתמודד איתה היא להתמודד איתה כקהילה. בתור התחלה, אני מציע לאסוף רשימה של עסקים קטנים שיתחייבו לעולם לא לשלם לפייסבוק על שיווק. אמנם אין דרך לבדוק מי משלם ומי לא – צריך יהיה לסמוך על יושרם של א/נשים – אבל התאגדות תמיד היתה אמצעי ההגנה המוצלח ביותר מול כוח דורסני.

בינתיים רק זורק רעיון לאוויר, בתקווה לפתוח שיחה. תודה על ההקשבה.

לאאאא! זאת אקונומיקה!

“אף פעם לא סבלתי את ריח האקונומיקה, אבל משום מה היא נחשבה בעיני לרע הכרחי. ובכן, לימים התברר שלמרות שיש מי שרוצה שנאמין אחרת, האקונומיקה היא לחלוטין ברת החלפה! מה רבה הייתה שימחתי כשאמרתי לה שלום ולא להתראות לפני כשנה”
(תמיצ, יולי 2007)

היום בצהריים ירון הביא לנו בקבוק אקונומיקה מהמכולת השכונתית.
בטקס רב רושם, שפכנו – הוא ואני – מעט מהנוזל המצחין אל תוך מערכת המים האפורים שלנו.
כן, כן, העץ עכשיו משקה את עצמו ב(טיפונת)אקונומיקה.

חשבונית אקונומיקהאיך זה קרה? למישהו יש הסבר לזה?

למי שלא מעודכנת, תקציר הפרקים הקודמים:

לפני שנה, כשהגעתי לדירה 8, קיבלו את פני דלי מים מתחת לכיור במטבח, דלי מים מתחת לכיור באמבטיה, גיגית מים שאספה את מי המקלחת, ועוד שני דליים מלאים ליד האסלה בשירותים. מערכת מים אפורים הכי בסיסית, הכי עובדת: ממלאים את הדליים במים משומשים, ואז מדיחים בעזרתם את הקקי בשרותים.

לאורך השנה הזאת התאספנו כקבוצה, ועברנו לדירה 7 הענקית. בחדר האמבטיה הגדול (יש עוד אחד, קטן; נעזוב אותו בינתיים) צצו דליים בכמות דו-ספרתית – דליים ענקיים של טחינה או של סיד – כולם עולים על גדותיהם במי מטבח, אמבטיה, כיור, כביסה. דליים שונעו לאורך המסדרונות, ובכל פעם שמכונת הכביסה התחילה לסחוט את הבגדים, צליל הסחיטה היה מקפיץ את הכובסות (זה אני בעיקר) ומריץ אותן מקצה הבית כדי להעביר את צינור הפליטה שלה מהדלי המתמלא לדלי הריק שלידו. ליאור זינגר תאר את זה יפה: שוליית המכשף.

אז התקנתי מערכת מים אפורים.  עכשיו מכונת הכביסה שופכת את המים שלה לדלי השחור הענק, בתוכו יושבת משאבה טבולה שזורקת אותם מעלה אל תוך החבית הכחולה, וממנה הם זורמים בסיוע הגרוויטציה אל תוך הניאגרה. שרותי קסם, לא?

אמממ… לא בדיוק. כמו תמיד, הטכנולוגיה מבטיחה נוחות, אבל מביאה איתה גם הרבה בעיות וכאבי ראש. בראש ובראשונה – המים יושבים במערכת כמה ימים, ואז צומחות בתוכה מושבות של מיקרואורגניזמים. הן סותמות את הכניסה לניאגרה, הן מסריחות אימים, והן מסוכנות בפוטנציה. אנחנו דירה אקולוגית למחקר והדגמה, אז לקחנו את הזמן לנסות כל מיני פתרונות: ניסינו לחמצן את המים באמצעות משאבה של אקוואריום; ניסינו לשפוך לתוכם E.M; והיום, היום הגענו לשלב הכלור.

שלב הכלור

“לא כך הכלור (נתרן תת כלוריתי ליתר דיוק). באקונומיקה יש 3% מהכלור הזה והיא מביאה איתה בשורות רעות מאוד בכל אשר תלך. הריח שלה מצחין ומבשר על הרעילות של הכלור לגופינו בנשימה או במגע, כשהיא באה במגע עם צבע או כל חומר אותו היא “מנקה” נוצרים רעלים אשר משתחררים לאויר או זורמים להם עם הביוב ותורמים לזיהומי קרקע ומים.”
(תמיצ, שם)

טוב, אקונומיקה היא לא חומר סימפטי כידוע. אבל החל מהיום, אני מקווה שלזמן לא ארוך, אנחנו משתמשים בה כדי לחטא את מערכת המים האפורים שלנו. כתבתי את הפוסט הזה כדי לנסות ולהסביר למה בעיני מדובר לא בנסיגה אלא בצעד קדימה באבולוציה המבורכת של העץ. אבל הספקתי לכתוב רק את ההקדמה ועכשיו אני צריך ללכת. אז אני מפרסם את זה כחלק א’, ומתחייב בזאת חגיגית להמשיך ולהגיע לעיקר ההיגד מתישהו בימים הקרובים.

בינתיים, תודה על תשומת הלב.