אתמול ביקרנו בסוואנה – עיירה מדהימה, שניראת כמו סט של וולט דיסני לסרט מצוייר שמתרחש באיטליה בימי הביניים, באמת לא יתואר. באיזשהו רגע התגלגלתי לתוך מרכז המידע לתיירים, ומיד נפלו עיני על צנצנת של… לא יכול להיות! כן כן, אמר לי הבחור בחיוך ובאנגלית כבדה — ספירולינה!
ספירולינה?? היום כבר עשינו דרכנו לחווה האורגנית ליד סוראנו – הייתי חייבת לגלות האם הם באמת מגדלים בעצמם, ובכלל מה הסיפור, ושנג-פנג הייתה חייבת לטעום מהאצה הכחולה בפעם הראשונה בחייה. מאתר האינטרנט אפשר היה לחשוב שזה מקום סופר יקר ומאורגן, כך שלא העלנו על דעתנו שצריך להתקשר לברר אם זה נוח שנבוא.
הגעתי עם האטיטיוד של תיירת מזדמנת: “הנני! הגעתי עד לכאן – קבלו אותי!”
מה הופתעתי כשבעלת הבית יצאה לעברנו במבט קצת עייף ומוטרד, לא ממש בקטע של קבלת אורחות. היא בדיוק הייתה בדרך החוצה לבקר חברים ללאנץ’, ולא, היא לא מתכוונת לחזור בשעה מסויימת. למבטינו המזועזעים קלות, היא אמרה: “אתם יודעים, אנחנו גרים כאן, יש לנו חיים, צריך להתקשר אם רוצים לבוא”.
???
מה זה פה, עץבעיר? סוג של. כשביקשתי רק לקנות קצת ירקות ופירות אורגניים (כל כך חלמתי על המפגש עם הירקות והפירות האורגניים), היא אמרה שנגמרה העונה וכל מה שיש זה קצת עגבניות, ביקשתי לקנות קצת עגבניות, והיא הסכימה לקבל אותנו לקצת שופינג.
יכולתי לראות את עצמי במראה: המעבר שלה מחוסר רצון לדבר עכשיו עם אנשים שהיא לא מכירה, לאיזו השלמה עם זה שאנחנו לא מתכוונות ללכת כל כך מהר, הפנמה שבאנו בעצם כי היא הזמינה אותנו, כי היא רוצה לדבר איתנו ובטח שהיא רוצה שניקנה ממנה ספירולינה, כי זה חשוב לה שנבין מה היא עושה כאן, ואז היא ניכנסת לתפקיד, נהיית יותר נחמדה, ולקראת סוף הביקור שלנו היו אפילו חיוכים ולחיצות ידיים חמות.

אכן, הם מייצרים את הספירולינה במקום – הם הראשונים והיחידים באירופה שמייצרים את האצה תחת כל התקנות של התקן האורגני, קנינו. קנינו גם מלח טבעי מעניין, ריבה שמבוססת על סטיביה במקום רב הסוכר, שמן זית אורגני בפחיות קטנות לחברים של שנג-פנג בניו-יורק, ותה של פרחי סנט ג’ון וורט (Hypericum perforatum) שאני שותה עכשיו. דילגנו על יין ספירולינה ועל הבירה ספירולינה (וואו!! כל כך הייתי רוצה לטעום!).
את העגבניות קיבלנו במתנה, ואז, על הדרך, שמענו מה דעתה של אריקה על ירקות.
היא כל כך הזכירה לי מישהי. אני, נצצו לי העיניים מהירקות והפירות שקנינו בחנות בפיטיגליאנו. הרגשתי נפלא עם זה שלא ניכנסתי לסופר, עם זה שמצאתי חנות ירקות, ובכלל כל ירק או פרי שאכלתי כאן מאז שהגענו הרגישו לי מושלמים, אנרגטיים, יפים ובריאים.
אריקה הסתכלה עלי במבט יבש, ואמרה “זה לא אורגני, שום דבר פה לא אורגני, אנחנו החווה האורגנית היחידה בכל האזור. הם מרססים, הם מהנדסים, הם רעים, אני לא קונה שום דבר מזה” (טוב, היא לא אמרה “רעים” אבל כל מה שהיא אמרה פשוט קטל את כל מה שאכלתי בהנאה כל כך שלמה בימים האחרונים כמו שאני קוטלת את ההנאה שיש לאנשים מלקנות חסה בשוק הכרמל).
מבלבל משהו.
מעניין למצוא עד כמה המצב של ה”לא-אורגני” באיטליה דומה לזה שבארץ, ולהבין מה הקסם שמהלך עלי כאן. והעגבניות של אריקה מדהימות גם כן, כמו כל העגבניות שאכלתי כאן, למרות שהיא הסתכלה עליהן בחוסר גאווה בולט, כנראה בגלל שהן בסוף העונה ואולי לא ניקטפו ממש הבוקר.
אני מנסה לדמיין את הסטנדרטים של אשה שגדלה בטוסקנה – אני לא יכולה.

הבוקר התעוררתי בכפר מהאגדות בדרום טוסקנה – פיטיליאנו. יחד עם חברתי שנג–פנג, שהיא האחראית על כל העניין, יצאנו לחפש אוכל. שנג–פנג רצתה “ATM” וזה הלך מצויין עם “supermarket”. אני חשבתי לתומי שאני הולכת לזרום איתה ולבדוק סופרמרקט איטלקי. בדרך לאיי–טי–אם, גילינו כמה דברים. כמו בתל אביב גם כאן, לא קוראים לזה ככה, ואין כספומטים בסופרים, שלא כמו בתל אביב, החנויות כאן נסתרות מהעין, וחלקן כל כך ניסתרות שממש צריך להתאמץ כדי להבין שזו חנות ומה מוצא למכירה. אני מניחה שפעם זה היה ככה. כשהחנויות משרתות קהל לקוחות מקומי וקרוב, הן לא צריכות לפרסם את עצמן לרחוב. מי שיודע, מגיע, ומי שלא יודע הוא כנראה לא מכאן, אז שיתאמץ! כמו כן, לא כזה קל למצוא בנק (!).
בדרך לסופר/בנק נתקלנו בחנות ירקות. נכנסתי רק כדי לראות מה יש וכמעט שהתעלפתי. אחרי הטיסה, הנחיתה, וארוחת הערב האיטלקית הראשונה שלי, החנות הזו היתה לחזור הביתה — הכל נראה טרי כמו משהו שקטפו הבוקר, מחלקת הירוקים כללה מינים שונים של חסות ועלים, האגסים היו בשלים, פירות הקיץ עדיין נכחו, הכל היה פשוט, יפה ומושך, ובעלת הבית חייכה אלינו בחיוך מאיר עיניים, של מישהי שפשוט יודעת שהולך להיות לה יום טוב. רציתי לקנות אבל נצמדנו לתכנית – קודם כל בנק, כדי שלשנג–פנג יהיה כסף..
הלכנו באוויר הצלול (ירד גשם כל הלילה), ואז ראינו אותו. את הסופרמרקט. עוד לפני שנכנסנו התחלתי להרגיש רע בקשר לזה, אבל שנג–פנג ממש שמחה כי בניו יורק יש כספומט בכל סופר, אז נכנסנו.  אף אחד לא הבין מה אנחנו רוצות, וככה תוך כדי שאנחנו מבררות, היתה לי הזדמנות לספוג את האווירה. היא היתה כל כך רעה שרציתי לברוח מהר.

כן, גם בכפר קטן ומקסים באיטליה, סופר זה סופר.

קודם כל, יורדים מהרחוב בגרם מדרגות למטה, דרך דלת זכוכית אוטומטית כמובן. מאחוריה מחכה המזגן. קור כלבים, פלורטסנטים, שורות שורות של מוצרים ארוזים, ומחלקת הירקות נמצאת בפינה מאחורה. בדרך החוצה משהו צפצף כי כנראה יצאנו מהשער הלא נכון, והדלת האוטומטית לא נפתחה, ולרגע תפש אותי הפחד שהיציאה היא באיזה מקום אחר, שיכריח אותי לעבור בין השורות – הצלחנו בכל זאת להיחלץ משם ואני הבטחתי לעצמי שלא ניכנסת יותר לסופר – גם לא באיטליה.
אחרי שמצאנו בנק ושנג–פנג הוציאה כסף מהקיר, חזרנו בעליזות לכפר (לחלק העתיק שלו, שם אנחנו מתגוררות ומטיילות), ונכנסנו לחנות הירקות. התנפלתי על העלים כאילו אין מחר, ובחדרינו ישבנו לאכול ארוחת בוקר מאוחרת שכללה עלים ירוקים מגוונים, גזר, אגס, נקטרינה, וקיווי. פשוט כמו שהם.
האנרגיה שזרמה מהעלים והירקות הייתה כל כך נוכחת, האוויר שנשמתי היה כל כך נקי והנוף ההררי שנשקף לעיני מהחלון, השמיים הכחולים והעננים הלבנים, היו כל כך יפים.
התגנב לי חשד ללב שאני בגן עדן. אבל אז נזכרתי שיש כאן סופרמרקטים, אז הבנתי שעדיין לא. 

לפני שמונה שנים, ורד בבאי שיתפה את תמי צרי ברעיון מדהים שהיה לה: למפות את כל עצי הפרי בתל אביב!
ורד ותמי היו חברות טובות מכיתה וו’. ורד תמיד הייתה מחוברת לעצים. היא הייתה מטפסת עליהם, וגם קוטפת פירות ואוכלת בהנאה. לימים הפכה להיות גננית ביתית מחוננת (וגם צורפת מדהימה שמציגה עכשיו בפריז). תמי לעומת זאת לא חיבבה במיוחד עצים, פחדה לטפס עליהם, לא אהבה לאכול פירות, ולימים הפכה להיות אשת אינטרנט לא כל כך מחוננת. בכל מקרה, שתיהן תמיד היו חנוניות, וכשתמי שמעה על הרעיון של ורד, כל מה שהיה לה להגיד זה: “רעיון מעולה, בואי ניקנה דומיין-ניימ שמתאים לזה”.
ורד לא ידעה על מה מדובר, באותה עת אפילו מיילים היא לא היתה כותבת, אבל תמי כבר ניכנסה לאתר חיפוש שמות ותוך דקות ספורות עלתה על שם מתאים —
היא צווחה: “אני לא מאמינה ששם כמו CITYTREE.NET עדיין פנוי!! אני קונה!!” תוך עוד מספר דקות היא הפכה לבעלים המאושרים של עוד דומיין-ניימ. בשבועות הבאים ורד ותמי המשיכו לדבר על רעיון מיפוי העצים, העלו השגות והסתיגויות שונות ומשונות, ובסוף וויתרו.
בינתיים תמי הלכה לקורס הפרמקלצ’ר של טליה שניידר, ובמהלכו הבינה כמה דברים חשובים: יש עוד אנשים שרוטים בעולם, יש להם שפה, יש להם שיטות עבודה, והם כולם בכפר. לאט לאט התברר מה הולך להיות התוכן של האתר CITYTREE.NET. וגם, שהוא הולך להיות בעברית.
אז היה צריך לתרגם עכשיו את השם citytree לעברית… וככה “עץבעיר” נולד.
את כל זה אני מספרת גם כי עכשיו יש מפה עולמית של עצי פרי! וגם לכבוד יומולדת שבע – את הניוזלטר הראשון כתבתי ושלחתי ב 23/9/2006, ואז חברה אמרה לי שפיספסתי ביומיים את יום השיוויון – ככה נולד המייל העונתי שלנו שיוצא מאז בדיוק בימי השיוויון והארוך והקצר.
והנה יום השיוויון שוב כאן. לפני שבע שנים בדיוק השקנו, ורד ואני את האתר “עץבעיר” בלי שום מושג לאן זה הולך להתגלגל. היום אני חולקת דירה עם עוד 6 א/נשים, אוכלת המון פירות ואוהבת עצים, שלא לאמר, מדברת איתם.
אז מי אמר שינוי ולא קיבל? הנה העדכון העונתי שלנו, מלא ברוחות של שינוי, והיום, מסיבת יומולדת!

אי שם בשלהי שנת 2009 נכנסתי לקבע בצבא ההגנה לישראל ( קורה..) והחלטתי לצאת מבית ההורים, שכן אני לא מקבל שכר עבדות, ולעבור לגור בת”א.
מצאתי דירה נחמדה, שחבר שלי גר בה לפני, בדרום העיר, שכ”ד זול ממש, ליד התחנה המרכזית. באזור הזה שכל אחת מהידידות שלי נשאלה כמה היא לוקחת לשעה כשהיא ירדה בתחנה שליד הדירה שלי.

אני בסה”כ לא בחורה, אז אף אחד לא שואל אותי כמה אני לוקח לשעה.. בכל מקרה הם היו מגלים שדי יקר.
אז דיי נהנתי מלגור שם באזור; גרתי שם עם חבר טוב מהצבא, שבעקבות המגורים יחדיו הבנו ביחד שאנחנו לא מסתדרים, ושכשלא גרים עם ההורים, הבית לא מסדר את עצמו.

אותו חבר היה צריך לעזוב את הדירה, והכניס במקומו חבר שלו, שבכלל לא הכרתי, והיה לנו ממש לא כיף לגור ביחד (איזה מרגיז זה לגור עם אנשים!), אז ברגע שהשתחררתי והתחלתי לעבוד בחברת תכנה מכובדת, עברתי לדירה ממש מגניבה ברחוב לילינבלום, והכי חשוב – לבד!

אז את רוב הרהיטים שהיו לי שם השארתי, כי גם ככה השגתי הכל דרך “אגורה” בחינם,
והדירה החדשה נראתה לי כמו מקום שאגור בו הרבה שנים, אז החלטתי לקנות רהיטים על “רמה”.

אפשר להגיד שהוצאתי את אזור ה10,000 שקל על ריהוט למעבר. דברים כמו מכונת כביסה, ספות (שזלונג!) ,ארונות , פינת אוכל, מדפים, שידות, מיטה, בסיס מפואר למיטה ..

שנה עברה לה, ובעל הבית החליט להעלות את שכר הדירה, ככה סתם, ב600 ש”ח בערך.
ממש התרגזתי כי לא היתה לו שום סיבה, מצד שני, להתחיל לעבור דירה עכשיו בגלל זה יהיה לי עוד הוצאה יקרה.
אז נפל לי האסימון. בעל הבית דיי מחזיק אותי בביצים, כי הוא יודע שאני לא אתחיל לחפש דירה חדשה על כל קונץ, וכל הרהיטים החדשים שלי ולהתחיל לשנע אותם עם מוביל זה רק עוד סיפור מרגיז.
אז הבטחתי לעצמי שבמקום הבא שאגור יהיו כמה שפחות רהיטים. מצידי חדר ריק עם כמה כריות ושטיח..

נריץ קדימה כמה חודשים.
החלטתי שהצעד הנכון הוא לעבור לגור בשותפות עם אנשים שיש לי חזון משותף איתם.
בעת המעבר, עברנו על הרהיטים אצלי בדירה – מה להשאיר בה לחברי הטוב איתן שגר בדירה במקומי, ומה לקחת לדירה החדשה של העץ.
בסופו של דבר לקחנו תנור, מכונת כביסה, מדפי כוורת, ו… שזלונג!

מה זה שזלונג? (לקוח מרחבי האינטרנט)
שזלונג הוא התעתיק העברי של השם הצרפתי שניתן לרהיטים אלו – Chaise Longue. פירושו המילולי של שם זה הוא “כסא ארוך”, באופן המתאר במדויק את הרעיון שמאחורי פריט ריהוט קלאסי אירופאי זה. השזלונג הוא מעין כסא מאורך, על גבול הספה, באופן כזה שרגליו של היושב עליו ונשען על המשענת נכנסות לכל אורכו של המושב – במעין תנוחה שבין ישיבה לשכיבה (שזלונג, כמובן, מיועד לאדם אחד בלבד). רגליו של רהיט זה הינן קצרצרות ודקות.

השזלונג שימש את בני הבית לשריעה, שינה, ישיבה משותפת. והתמקם באחד מחדרי השינה שלנו, לימים אותו חדר ייקרא “חדר השזלונג”, לימים החדר שבו אני אבלה בו את רוב הזמן שלי בעץ.
למה? כי בו גם היו ממוקמים כל הגיטרות והמגברים שלי, והיה לי מאוד נחמד לשבת שם ולנגן.

ככה נראה השזלונג בפעולה

פה נכנס הסיבוך:
אני בסה”כ דיי מפוזר, ובסה”כ אני משאיר אחריי די הרבה בלאגן, ובסה”כ אני לא מנקה כל כך הרבה.
צירפנו את כל זה ביחד, וקיבלנו חדר שממש לא מתאים לעץבעיר, שאף אחד חוץ ממני לא רצה לשהות בו, ומתח ויגון משאר בני הבית.

למרות שדווקא בא לי בטוב חדר לעצמי שאף אחד לא רוצה להכנס אליו, הייתי מוכן לנסות דברים חדשים, ובאותה רוח של אותה הבנה לא ממומשת שבמקום הבא שאגור לא יהיה ריהוט, צמצמתי את הריהוט בחדר השזלונג.
מעכשיו, במקום בסיס למיטה עם שני מזרנים (ככה יצא), שולחן קפה, דסק, מגברים, מלא גיטרות על הרצפה, ארון ושזלונג,
הצטמצמתי למזרן, דסק, גיטרות (שהולכות בקרוב להתלות על הקירות) וארון.

מעתה חדר השזלונג חדל מלהתקיים, ומה שנשאר הוא חדר הזן והריקנות.
בחדר הזן והריקנות לא מצטבר אבק מתחת למיטה ולספות.
בחדר הזן והריקנות אפשר בקלות לעשות ספונג’ה בבוקר.
בחדר הזן והריקנות… יש זן וריקנות.

חדר הזן והריקנות בבוקר חביב

השלב הבא הוא למצוא את האיזון בין חדר שהוא מצד אחד ריק, ומצד שני נעים להיות בו.
כנראה איזושהי אפליקציה של פנג שווי, בשילוב עם קצת צמחיה.

מקווה לעדכן בהתפתחות.

בברכת שנה טובה וריקנית,
רביב

את זה למדתי מגלעד מרגלית, “מתנות” במקום מטלות.
אבל לפני שאני אתחיל – וואו! היומן שלנו עובד מימין לשמאל – תודה עומר.
וגם הצהרת כוונות קלה:
היומן הזה בשבילי הוא אות לשינוי, ליציאה מהפייסבוק. הנה מקום שהוא מקום בשבילנו, בני הבית, להיות בו, לשתף ולחשוף למעגלים הקרובים שלנו. מפה לאוזן, יכולים להגיע לכאן גם אנשים שאנחנו לא מכירים – הכל פתוח ושקוף, מה שמסנן הוא העניין שיש לאנשים במה שאנחנו עושים. אני מקווה שזה יוביל את מי שזה מעניין אותו, לבוא ולקחת חלק.
הנה אני כותבת, שחור על גבי לבן (אפשר להחליף לירוק, עומר?)
בולעת את הגלולה השחורה, וממשיכה, אז מתנות.

כל ערב יש כאן שיחה על סידורי השינה. מי ישן איפה ועם מי. יש אנשים שהם יותר מסודרים, אני למשל. יש לי את המקום הקבוע שלי, הוא קיבל את השם “חדר השינה”, למרות שבמשך שעות העבודה הוא מחליף שימוש ושם, והופך ל”משרד”, ובזמנים אחרים הוא מקום התוועדות, או מקום התייחדות.
והנה, גם אני, מוצאת את עצמי נודדת וישנה במקומות אחרים בבית. יום אחד, כשהתארגנתי לשינה בחדר הקרוי “המקדש”, ובימים אלה הופך להיות הקליניקה שלנו, עלו בדעתי מחשבות מטרידות כמו: “אוף, לארגן מיטה מאפס, כמה לא נוח” ואז מיד עלתה התשובה: המטלה הזו היא מתנה.
וניזכרתי בעוד מטלות דומות:
בערך פעמיים ביום אני מארגנת לי פינת עבודה: מביאה את הלבטוב, בקבוק המים, קערה עם מנגו, כלי כתיבה ודפים, לפינה אחרת בבית, מסדרת לי שיהיה לי נוח לשבת, שמה לידי מכשיר טלפון. כל העבודה הזאת! כל היי-טקיסט יגיד לך מיד שזה לא יעיל, מבזבז זמן שהיה יכול להיות מנוצל היטב לעבודה, ההתארגנות הזו “מוציאה מפוקוס”.
ואכן ההיי-טקיסטית שעדיין חייה ובועטת בי, מתלוננת: “אוף כל ההתארגנות הזו! איזה בזבוז זמן”.
או ללכת להתקלח: צריך להביא את הגיגית, לדאוג שה”סבון” שלי בסביבה, להביא מגבת, ואחרי המקלחת, לעשות משהו עם המים – להעביר לדלי הנכון (מים להשקייה? מים להדחה?) או אפילו לפצוח בשטיפת ריצפה שלמה, עם מי המקלחת שכרגע מציפים את כל חדר האמבטיה הקטן.
יגיד כל אדם מן היישוב: “מה בסך הכל הבנאדם רצה? להתקלח! למה במקום עניין קטן שלוקח חמש דקות, זה הופך לכזו סאגה?”
כל הדברים האלו ש”מבזבזים” לנו את הזמן, כביכול מונעים מאיתנו לעשות איזה דבר משמעותי נורא שהיינו עושים עם הזמן הזה. האמנם?
אני רוצה להודות לכל המטלות הללו – מתנות! שממלאות את הזמן שלי בהזדמנויות להתבוננות, ונותנות לי פוקוס כשאני כן מגיעה לרווח הזמן שמיועד ל”עבודה משמעותית”.
בזמן שאני שוטפת רצפה עם מי המקלחת, המודעות שלי פנוייה להסתכל על היום ולברך אותו, אני לומדת ענווה שוב ושוב, כל בוקר. שוב יש לכלוך על הרצפה, שוב אני מנקה, ושוב מחר אני אנקה, האינסוף של המעשה הזה מכניס אותי לפורפורציה ונותן לי פעימה קבועה.
ושוב לסדר מיטה ושוב לסדר פינת עבודה – התנועה הזו ממקום למקום יש בה התחדשות והמון הזדמנות לסדר, כי אם אני ישנה או עובדת במקום זמני, אני מסדרת אחרי, משום שאותו מקום ישמש למישהו אחר, מאוחר יותר. המקום שבו ישנתי ישמש כקליניקה, המקום שבו עשיתי יוגה ישמש כפינת עבודה, המקום שבו עבדתי ישמש להתוועדות.
התנועה הזו ועירוב השימושים, מייצרים התחדשות, רעננות, וסדר – איזו מתנה!
ובקשר ליעילות – הלאה היעילות! – כמו שאומרים ב”עריסה לעריסה” – האפקטיביות (מועילות) זה מה שמשנה ולא היעילות. יותר מועיל להתחשב בהרבה גורמים ולהספיק פחות.
ואסיים עם מנטרה ידועה “לאט זה שפוי”.

[יש! כתבתי פוסט ביומן!]

טוב, אז קוראים לי רביב, אני בן 25, ואני גר בעץ מאז שעברנו לגור במשותף, בערך מאמצע פברואר.
שלושה ימים בשבוע אני עובד בחברת תוכנה, אשר חלק מהשכר הולך כדי להחזיק את משק הבית בעץ
בשאר הזמן שלי אני מתעסק בעיקר במוזיקה, אני כרגע מנגן על בס בכמה הרכבים, וגם לוקח שיעורים מקצועיים בגיטרה, בס ופיתוח קול.
באוקטובר הקרוב אני אתחיל ללמוד גיטרה במכללת רימון, עם תכנית רחוקה בעתיד של אולי להשלים את הלימודים לתואר במכללה מעבר לים.

לעץ הגעתי כשידידה שלי מצאה “סדנת שוקולדים וגלידות טבעוניים ואורגניים” שרצתה שנעבור ביחד,
מהרגע הראשון הכל היה מקסים : האוכל, הבית, הרעיונות והטריקים שפשוט לא חשבתי עליהם, וכמובן האנשים.
מהר מאוד התחלתי להגיע לעוד פעילויות של העץ, שהאהובות עליי מביניהן היו ארוחות הרחוב (שכיום אני מארגן, מוזמנות ומוזמנים להגיע כל יום רביעי בשעה שבע לכיכר ביאליק עם אוכל טבעוני, עדיף ביתי, וכלי אוכל רב פעמיים), וארוחות שישי.
באותה מהירות התחלתי לבלות שם הרבה זמן.

בערך באותו זמן התחלתי לחשוב על פתרונות לדברים שהעסיקו אותי:
איך אני יכול למצוא מקום שאני אוכל לגור בו בלי לדאוג מזה שיזרקו אותי משם אחרי שנה? או שיעלו לי את מחיר שכר הדירה סתם?
אם כשאני עובד יותר, אני מרוויח יותר, ורק מבזבז יותר במקום לחסוך, האם אפשר לבזבז פחות, וככה לעבוד פחות ולפנות זמן כדי להתעסק בעוד דברים שמעניינים אותי?
במעבר על חיי הבגרות העצמאיים, האם אני מרוצה מהפתרונות במקובלים המוצעים לי בחברה בה אני חי?
האם אני רוצה להתחתן עם בת זוג? האם אני רוצה להביא ילדים לעולם? האם הייתי רוצה לשלוח אותם לבית ספר? האם הייתי רוצה שאני ובת זוגתי(העתידית) נעבוד בעוד ילדינו(העתידיים) בבית ספר, ומשם לצהרון, ומשם לחוגים?

בכל הפתרונות האלה ראיתי פגמים רבים, וניכור.. משפחתי, חברתי, אינטלקטואלי.
והתחלתי להגיע למסקנה שאולי צריך לבדוק אלטרנטיבות יותר שיתופיות.
אז כן, אני לא חושב כרגע על לגדל ילדים, ובאיזה מסגרת חינוכית הם ילמדו ואיך אני אפרנס אותם, אבל את הצעד לכיוון חיים שיתופיים התחלתי.

וכמו שהרבה שאלות פה נשארו פתוחות, כנראה שגם הניסיון הזה נמצא בסימן שאלה.
דברים הם לא ידועים מראש, וחשוב לבדוק את כל האופציות שמוצעות, גם כדי לדעת מה עובד, וגם כדי לדעת מה לא.

מכין גרפיטי מטחב.. סה”כ היה דיי כשלון