הבוקר התעוררתי בכפר מהאגדות בדרום טוסקנה – פיטיליאנו. יחד עם חברתי שנג–פנג, שהיא האחראית על כל העניין, יצאנו לחפש אוכל. שנג–פנג רצתה “ATM” וזה הלך מצויין עם “supermarket”. אני חשבתי לתומי שאני הולכת לזרום איתה ולבדוק סופרמרקט איטלקי. בדרך לאיי–טי–אם, גילינו כמה דברים. כמו בתל אביב גם כאן, לא קוראים לזה ככה, ואין כספומטים בסופרים, שלא כמו בתל אביב, החנויות כאן נסתרות מהעין, וחלקן כל כך ניסתרות שממש צריך להתאמץ כדי להבין שזו חנות ומה מוצא למכירה. אני מניחה שפעם זה היה ככה. כשהחנויות משרתות קהל לקוחות מקומי וקרוב, הן לא צריכות לפרסם את עצמן לרחוב. מי שיודע, מגיע, ומי שלא יודע הוא כנראה לא מכאן, אז שיתאמץ! כמו כן, לא כזה קל למצוא בנק (!).
בדרך לסופר/בנק נתקלנו בחנות ירקות. נכנסתי רק כדי לראות מה יש וכמעט שהתעלפתי. אחרי הטיסה, הנחיתה, וארוחת הערב האיטלקית הראשונה שלי, החנות הזו היתה לחזור הביתה — הכל נראה טרי כמו משהו שקטפו הבוקר, מחלקת הירוקים כללה מינים שונים של חסות ועלים, האגסים היו בשלים, פירות הקיץ עדיין נכחו, הכל היה פשוט, יפה ומושך, ובעלת הבית חייכה אלינו בחיוך מאיר עיניים, של מישהי שפשוט יודעת שהולך להיות לה יום טוב. רציתי לקנות אבל נצמדנו לתכנית – קודם כל בנק, כדי שלשנג–פנג יהיה כסף..
הלכנו באוויר הצלול (ירד גשם כל הלילה), ואז ראינו אותו. את הסופרמרקט. עוד לפני שנכנסנו התחלתי להרגיש רע בקשר לזה, אבל שנג–פנג ממש שמחה כי בניו יורק יש כספומט בכל סופר, אז נכנסנו. אף אחד לא הבין מה אנחנו רוצות, וככה תוך כדי שאנחנו מבררות, היתה לי הזדמנות לספוג את האווירה. היא היתה כל כך רעה שרציתי לברוח מהר.
כן, גם בכפר קטן ומקסים באיטליה, סופר זה סופר.
קודם כל, יורדים מהרחוב בגרם מדרגות למטה, דרך דלת זכוכית אוטומטית כמובן. מאחוריה מחכה המזגן. קור כלבים, פלורטסנטים, שורות שורות של מוצרים ארוזים, ומחלקת הירקות נמצאת בפינה מאחורה. בדרך החוצה משהו צפצף כי כנראה יצאנו מהשער הלא נכון, והדלת האוטומטית לא נפתחה, ולרגע תפש אותי הפחד שהיציאה היא באיזה מקום אחר, שיכריח אותי לעבור בין השורות – הצלחנו בכל זאת להיחלץ משם ואני הבטחתי לעצמי שלא ניכנסת יותר לסופר – גם לא באיטליה.
אחרי שמצאנו בנק ושנג–פנג הוציאה כסף מהקיר, חזרנו בעליזות לכפר (לחלק העתיק שלו, שם אנחנו מתגוררות ומטיילות), ונכנסנו לחנות הירקות. התנפלתי על העלים כאילו אין מחר, ובחדרינו ישבנו לאכול ארוחת בוקר מאוחרת שכללה עלים ירוקים מגוונים, גזר, אגס, נקטרינה, וקיווי. פשוט כמו שהם.
האנרגיה שזרמה מהעלים והירקות הייתה כל כך נוכחת, האוויר שנשמתי היה כל כך נקי והנוף ההררי שנשקף לעיני מהחלון, השמיים הכחולים והעננים הלבנים, היו כל כך יפים.
התגנב לי חשד ללב שאני בגן עדן. אבל אז נזכרתי שיש כאן סופרמרקטים, אז הבנתי שעדיין לא.
