Monthly Archives: September 2013

יוצאת מהסופר – גם באיטליה

הבוקר התעוררתי בכפר מהאגדות בדרום טוסקנה – פיטיליאנויחד עם חברתי שנגפנגשהיא האחראית על כל הענייןיצאנו לחפש אוכלשנגפנג רצתה “ATM” וזה הלך מצויין עם “supermarket”. אני חשבתי לתומי שאני הולכת לזרום איתה ולבדוק סופרמרקט איטלקיבדרך לאייטיאםגילינו כמה דברים. כמו בתל אביב גם כאןלא קוראים לזה ככה, ואין כספומטים בסופרים, שלא כמו בתל אביבהחנויות כאן נסתרות מהעיןוחלקן כל כך ניסתרות שממש צריך להתאמץ כדי להבין שזו חנות ומה מוצא למכירה. אני מניחה שפעם זה היה ככה. כשהחנויות משרתות קהל לקוחות מקומי וקרוב, הן לא צריכות לפרסם את עצמן לרחוב. מי שיודע, מגיע, ומי שלא יודע הוא כנראה לא מכאן, אז שיתאמץ! כמו כן, לא כזה קל למצוא בנק (!).
בדרך לסופר/בנק נתקלנו בחנות ירקותנכנסתי רק כדי לראות מה יש וכמעט שהתעלפתיאחרי הטיסההנחיתהוארוחת הערב האיטלקית הראשונה שליהחנות הזו היתה לחזור הביתה — הכל נראה טרי כמו משהו שקטפו הבוקרמחלקת הירוקים כללה מינים שונים של חסות ועליםהאגסים היו בשליםפירות הקיץ עדיין נכחוהכל היה פשוטיפה ומושךובעלת הבית חייכה אלינו בחיוך מאיר עינייםשל מישהי שפשוט יודעת שהולך להיות לה יום טוברציתי לקנות אבל נצמדנו לתכנית – קודם כל בנקכדי שלשנגפנג יהיה כסף..
הלכנו באוויר הצלול (ירד גשם כל הלילה), ואז ראינו אותואת הסופרמרקטעוד לפני שנכנסנו התחלתי להרגיש רע בקשר לזה, אבל שנגפנג ממש שמחה כי בניו יורק יש כספומט בכל סופראז נכנסנו.  אף אחד לא הבין מה אנחנו רוצותוככה תוך כדי שאנחנו מבררותהיתה לי הזדמנות לספוג את האווירההיא היתה כל כך רעה שרציתי לברוח מהר.

כןגם בכפר קטן ומקסים באיטליהסופר זה סופר.

קודם כליורדים מהרחוב בגרם מדרגות למטהדרך דלת זכוכית אוטומטית כמובןמאחוריה מחכה המזגןקור כלביםפלורטסנטיםשורות שורות של מוצרים ארוזיםומחלקת הירקות נמצאת בפינה מאחורהבדרך החוצה משהו צפצף כי כנראה יצאנו מהשער הלא נכוןוהדלת האוטומטית לא נפתחהולרגע תפש אותי הפחד שהיציאה היא באיזה מקום אחרשיכריח אותי לעבור בין השורות – הצלחנו בכל זאת להיחלץ משם ואני הבטחתי לעצמי שלא ניכנסת יותר לסופר – גם לא באיטליה.
אחרי שמצאנו בנק ושנגפנג הוציאה כסף מהקירחזרנו בעליזות לכפר (לחלק העתיק שלושם אנחנו מתגוררות ומטיילות), ונכנסנו לחנות הירקותהתנפלתי על העלים כאילו אין מחרובחדרינו ישבנו לאכול ארוחת בוקר מאוחרת שכללה עלים ירוקים מגווניםגזראגסנקטרינהוקיוויפשוט כמו שהם.
האנרגיה שזרמה מהעלים והירקות הייתה כל כך נוכחת, האוויר שנשמתי היה כל כך נקי והנוף ההררי שנשקף לעיני מהחלוןהשמיים הכחולים והעננים הלבנים, היו כל כך יפים.
התגנב לי חשד ללב שאני בגן עדןאבל אז נזכרתי שיש כאן סופרמרקטיםאז הבנתי שעדיין לא

עץ בן שבע

לפני שמונה שנים, ורד בבאי שיתפה את תמי צרי ברעיון מדהים שהיה לה: למפות את כל עצי הפרי בתל אביב!
ורד ותמי היו חברות טובות מכיתה וו’. ורד תמיד הייתה מחוברת לעצים. היא הייתה מטפסת עליהם, וגם קוטפת פירות ואוכלת בהנאה. לימים הפכה להיות גננית ביתית מחוננת (וגם צורפת מדהימה שמציגה עכשיו בפריז). תמי לעומת זאת לא חיבבה במיוחד עצים, פחדה לטפס עליהם, לא אהבה לאכול פירות, ולימים הפכה להיות אשת אינטרנט לא כל כך מחוננת. בכל מקרה, שתיהן תמיד היו חנוניות, וכשתמי שמעה על הרעיון של ורד, כל מה שהיה לה להגיד זה: “רעיון מעולה, בואי ניקנה דומיין-ניימ שמתאים לזה”.
ורד לא ידעה על מה מדובר, באותה עת אפילו מיילים היא לא היתה כותבת, אבל תמי כבר ניכנסה לאתר חיפוש שמות ותוך דקות ספורות עלתה על שם מתאים —
היא צווחה: “אני לא מאמינה ששם כמו CITYTREE.NET עדיין פנוי!! אני קונה!!” תוך עוד מספר דקות היא הפכה לבעלים המאושרים של עוד דומיין-ניימ. בשבועות הבאים ורד ותמי המשיכו לדבר על רעיון מיפוי העצים, העלו השגות והסתיגויות שונות ומשונות, ובסוף וויתרו.
בינתיים תמי הלכה לקורס הפרמקלצ’ר של טליה שניידר, ובמהלכו הבינה כמה דברים חשובים: יש עוד אנשים שרוטים בעולם, יש להם שפה, יש להם שיטות עבודה, והם כולם בכפר. לאט לאט התברר מה הולך להיות התוכן של האתר CITYTREE.NET. וגם, שהוא הולך להיות בעברית.
אז היה צריך לתרגם עכשיו את השם citytree לעברית… וככה “עץבעיר” נולד.
את כל זה אני מספרת גם כי עכשיו יש מפה עולמית של עצי פרי! וגם לכבוד יומולדת שבע – את הניוזלטר הראשון כתבתי ושלחתי ב 23/9/2006, ואז חברה אמרה לי שפיספסתי ביומיים את יום השיוויון – ככה נולד המייל העונתי שלנו שיוצא מאז בדיוק בימי השיוויון והארוך והקצר.
והנה יום השיוויון שוב כאן. לפני שבע שנים בדיוק השקנו, ורד ואני את האתר “עץבעיר” בלי שום מושג לאן זה הולך להתגלגל. היום אני חולקת דירה עם עוד 6 א/נשים, אוכלת המון פירות ואוהבת עצים, שלא לאמר, מדברת איתם.
אז מי אמר שינוי ולא קיבל? הנה העדכון העונתי שלנו, מלא ברוחות של שינוי, והיום, מסיבת יומולדת!

על זן וריקנות

אי שם בשלהי שנת 2009 נכנסתי לקבע בצבא ההגנה לישראל ( קורה..) והחלטתי לצאת מבית ההורים, שכן אני לא מקבל שכר עבדות, ולעבור לגור בת”א.
מצאתי דירה נחמדה, שחבר שלי גר בה לפני, בדרום העיר, שכ”ד זול ממש, ליד התחנה המרכזית. באזור הזה שכל אחת מהידידות שלי נשאלה כמה היא לוקחת לשעה כשהיא ירדה בתחנה שליד הדירה שלי.

אני בסה”כ לא בחורה, אז אף אחד לא שואל אותי כמה אני לוקח לשעה.. בכל מקרה הם היו מגלים שדי יקר.
אז דיי נהנתי מלגור שם באזור; גרתי שם עם חבר טוב מהצבא, שבעקבות המגורים יחדיו הבנו ביחד שאנחנו לא מסתדרים, ושכשלא גרים עם ההורים, הבית לא מסדר את עצמו.

אותו חבר היה צריך לעזוב את הדירה, והכניס במקומו חבר שלו, שבכלל לא הכרתי, והיה לנו ממש לא כיף לגור ביחד (איזה מרגיז זה לגור עם אנשים!), אז ברגע שהשתחררתי והתחלתי לעבוד בחברת תכנה מכובדת, עברתי לדירה ממש מגניבה ברחוב לילינבלום, והכי חשוב – לבד!

אז את רוב הרהיטים שהיו לי שם השארתי, כי גם ככה השגתי הכל דרך “אגורה” בחינם,
והדירה החדשה נראתה לי כמו מקום שאגור בו הרבה שנים, אז החלטתי לקנות רהיטים על “רמה”.

אפשר להגיד שהוצאתי את אזור ה10,000 שקל על ריהוט למעבר. דברים כמו מכונת כביסה, ספות (שזלונג!) ,ארונות , פינת אוכל, מדפים, שידות, מיטה, בסיס מפואר למיטה ..

שנה עברה לה, ובעל הבית החליט להעלות את שכר הדירה, ככה סתם, ב600 ש”ח בערך.
ממש התרגזתי כי לא היתה לו שום סיבה, מצד שני, להתחיל לעבור דירה עכשיו בגלל זה יהיה לי עוד הוצאה יקרה.
אז נפל לי האסימון. בעל הבית דיי מחזיק אותי בביצים, כי הוא יודע שאני לא אתחיל לחפש דירה חדשה על כל קונץ, וכל הרהיטים החדשים שלי ולהתחיל לשנע אותם עם מוביל זה רק עוד סיפור מרגיז.
אז הבטחתי לעצמי שבמקום הבא שאגור יהיו כמה שפחות רהיטים. מצידי חדר ריק עם כמה כריות ושטיח..

נריץ קדימה כמה חודשים.
החלטתי שהצעד הנכון הוא לעבור לגור בשותפות עם אנשים שיש לי חזון משותף איתם.
בעת המעבר, עברנו על הרהיטים אצלי בדירה – מה להשאיר בה לחברי הטוב איתן שגר בדירה במקומי, ומה לקחת לדירה החדשה של העץ.
בסופו של דבר לקחנו תנור, מכונת כביסה, מדפי כוורת, ו… שזלונג!

מה זה שזלונג? (לקוח מרחבי האינטרנט)
שזלונג הוא התעתיק העברי של השם הצרפתי שניתן לרהיטים אלו – Chaise Longue. פירושו המילולי של שם זה הוא “כסא ארוך”, באופן המתאר במדויק את הרעיון שמאחורי פריט ריהוט קלאסי אירופאי זה. השזלונג הוא מעין כסא מאורך, על גבול הספה, באופן כזה שרגליו של היושב עליו ונשען על המשענת נכנסות לכל אורכו של המושב – במעין תנוחה שבין ישיבה לשכיבה (שזלונג, כמובן, מיועד לאדם אחד בלבד). רגליו של רהיט זה הינן קצרצרות ודקות.

השזלונג שימש את בני הבית לשריעה, שינה, ישיבה משותפת. והתמקם באחד מחדרי השינה שלנו, לימים אותו חדר ייקרא “חדר השזלונג”, לימים החדר שבו אני אבלה בו את רוב הזמן שלי בעץ.
למה? כי בו גם היו ממוקמים כל הגיטרות והמגברים שלי, והיה לי מאוד נחמד לשבת שם ולנגן.

ככה נראה השזלונג בפעולה

ככה נראה השזלונג בפעולה

פה נכנס הסיבוך:
אני בסה”כ דיי מפוזר, ובסה”כ אני משאיר אחריי די הרבה בלאגן, ובסה”כ אני לא מנקה כל כך הרבה.
צירפנו את כל זה ביחד, וקיבלנו חדר שממש לא מתאים לעץבעיר, שאף אחד חוץ ממני לא רצה לשהות בו, ומתח ויגון משאר בני הבית.

למרות שדווקא בא לי בטוב חדר לעצמי שאף אחד לא רוצה להכנס אליו, הייתי מוכן לנסות דברים חדשים, ובאותה רוח של אותה הבנה לא ממומשת שבמקום הבא שאגור לא יהיה ריהוט, צמצמתי את הריהוט בחדר השזלונג.
מעכשיו, במקום בסיס למיטה עם שני מזרנים (ככה יצא), שולחן קפה, דסק, מגברים, מלא גיטרות על הרצפה, ארון ושזלונג,
הצטמצמתי למזרן, דסק, גיטרות (שהולכות בקרוב להתלות על הקירות) וארון.

מעתה חדר השזלונג חדל מלהתקיים, ומה שנשאר הוא חדר הזן והריקנות.
בחדר הזן והריקנות לא מצטבר אבק מתחת למיטה ולספות.
בחדר הזן והריקנות אפשר בקלות לעשות ספונג’ה בבוקר.
בחדר הזן והריקנות… יש זן וריקנות.

חדר הזן והריקנות בבוקר חביב

חדר הזן והריקנות בבוקר חביב

השלב הבא הוא למצוא את האיזון בין חדר שהוא מצד אחד ריק, ומצד שני נעים להיות בו.
כנראה איזושהי אפליקציה של פנג שווי, בשילוב עם קצת צמחיה.

מקווה לעדכן בהתפתחות.

בברכת שנה טובה וריקנית,
רביב

אין מטלות – יש רק מתנות

את זה למדתי מגלעד מרגלית, “מתנות” במקום מטלות.
אבל לפני שאני אתחיל – וואו! היומן שלנו עובד מימין לשמאל – תודה עומר.
וגם הצהרת כוונות קלה:
היומן הזה בשבילי הוא אות לשינוי, ליציאה מהפייסבוק. הנה מקום שהוא מקום בשבילנו, בני הבית, להיות בו, לשתף ולחשוף למעגלים הקרובים שלנו. מפה לאוזן, יכולים להגיע לכאן גם אנשים שאנחנו לא מכירים – הכל פתוח ושקוף, מה שמסנן הוא העניין שיש לאנשים במה שאנחנו עושים. אני מקווה שזה יוביל את מי שזה מעניין אותו, לבוא ולקחת חלק.
הנה אני כותבת, שחור על גבי לבן (אפשר להחליף לירוק, עומר?)
בולעת את הגלולה השחורה, וממשיכה, אז מתנות.

כל ערב יש כאן שיחה על סידורי השינה. מי ישן איפה ועם מי. יש אנשים שהם יותר מסודרים, אני למשל. יש לי את המקום הקבוע שלי, הוא קיבל את השם “חדר השינה”, למרות שבמשך שעות העבודה הוא מחליף שימוש ושם, והופך ל”משרד”, ובזמנים אחרים הוא מקום התוועדות, או מקום התייחדות.
והנה, גם אני, מוצאת את עצמי נודדת וישנה במקומות אחרים בבית. יום אחד, כשהתארגנתי לשינה בחדר הקרוי “המקדש”, ובימים אלה הופך להיות הקליניקה שלנו, עלו בדעתי מחשבות מטרידות כמו: “אוף, לארגן מיטה מאפס, כמה לא נוח” ואז מיד עלתה התשובה: המטלה הזו היא מתנה.
וניזכרתי בעוד מטלות דומות:
בערך פעמיים ביום אני מארגנת לי פינת עבודה: מביאה את הלבטוב, בקבוק המים, קערה עם מנגו, כלי כתיבה ודפים, לפינה אחרת בבית, מסדרת לי שיהיה לי נוח לשבת, שמה לידי מכשיר טלפון. כל העבודה הזאת! כל היי-טקיסט יגיד לך מיד שזה לא יעיל, מבזבז זמן שהיה יכול להיות מנוצל היטב לעבודה, ההתארגנות הזו “מוציאה מפוקוס”.
ואכן ההיי-טקיסטית שעדיין חייה ובועטת בי, מתלוננת: “אוף כל ההתארגנות הזו! איזה בזבוז זמן”.
או ללכת להתקלח: צריך להביא את הגיגית, לדאוג שה”סבון” שלי בסביבה, להביא מגבת, ואחרי המקלחת, לעשות משהו עם המים – להעביר לדלי הנכון (מים להשקייה? מים להדחה?) או אפילו לפצוח בשטיפת ריצפה שלמה, עם מי המקלחת שכרגע מציפים את כל חדר האמבטיה הקטן.
יגיד כל אדם מן היישוב: “מה בסך הכל הבנאדם רצה? להתקלח! למה במקום עניין קטן שלוקח חמש דקות, זה הופך לכזו סאגה?”
כל הדברים האלו ש”מבזבזים” לנו את הזמן, כביכול מונעים מאיתנו לעשות איזה דבר משמעותי נורא שהיינו עושים עם הזמן הזה. האמנם?
אני רוצה להודות לכל המטלות הללו – מתנות! שממלאות את הזמן שלי בהזדמנויות להתבוננות, ונותנות לי פוקוס כשאני כן מגיעה לרווח הזמן שמיועד ל”עבודה משמעותית”.
בזמן שאני שוטפת רצפה עם מי המקלחת, המודעות שלי פנוייה להסתכל על היום ולברך אותו, אני לומדת ענווה שוב ושוב, כל בוקר. שוב יש לכלוך על הרצפה, שוב אני מנקה, ושוב מחר אני אנקה, האינסוף של המעשה הזה מכניס אותי לפורפורציה ונותן לי פעימה קבועה.
ושוב לסדר מיטה ושוב לסדר פינת עבודה – התנועה הזו ממקום למקום יש בה התחדשות והמון הזדמנות לסדר, כי אם אני ישנה או עובדת במקום זמני, אני מסדרת אחרי, משום שאותו מקום ישמש למישהו אחר, מאוחר יותר. המקום שבו ישנתי ישמש כקליניקה, המקום שבו עשיתי יוגה ישמש כפינת עבודה, המקום שבו עבדתי ישמש להתוועדות.
התנועה הזו ועירוב השימושים, מייצרים התחדשות, רעננות, וסדר – איזו מתנה!
ובקשר ליעילות – הלאה היעילות! – כמו שאומרים ב”עריסה לעריסה” – האפקטיביות (מועילות) זה מה שמשנה ולא היעילות. יותר מועיל להתחשב בהרבה גורמים ולהספיק פחות.
ואסיים עם מנטרה ידועה “לאט זה שפוי”.

[יש! כתבתי פוסט ביומן!]

פוסט היכרות – רביב

טוב, אז קוראים לי רביב, אני בן 25, ואני גר בעץ מאז שעברנו לגור במשותף, בערך מאמצע פברואר.
שלושה ימים בשבוע אני עובד בחברת תוכנה, אשר חלק מהשכר הולך כדי להחזיק את משק הבית בעץ
בשאר הזמן שלי אני מתעסק בעיקר במוזיקה, אני כרגע מנגן על בס בכמה הרכבים, וגם לוקח שיעורים מקצועיים בגיטרה, בס ופיתוח קול.
באוקטובר הקרוב אני אתחיל ללמוד גיטרה במכללת רימון, עם תכנית רחוקה בעתיד של אולי להשלים את הלימודים לתואר במכללה מעבר לים.

לעץ הגעתי כשידידה שלי מצאה “סדנת שוקולדים וגלידות טבעוניים ואורגניים” שרצתה שנעבור ביחד,
מהרגע הראשון הכל היה מקסים : האוכל, הבית, הרעיונות והטריקים שפשוט לא חשבתי עליהם, וכמובן האנשים.
מהר מאוד התחלתי להגיע לעוד פעילויות של העץ, שהאהובות עליי מביניהן היו ארוחות הרחוב (שכיום אני מארגן, מוזמנות ומוזמנים להגיע כל יום רביעי בשעה שבע לכיכר ביאליק עם אוכל טבעוני, עדיף ביתי, וכלי אוכל רב פעמיים), וארוחות שישי.
באותה מהירות התחלתי לבלות שם הרבה זמן.

בערך באותו זמן התחלתי לחשוב על פתרונות לדברים שהעסיקו אותי:
איך אני יכול למצוא מקום שאני אוכל לגור בו בלי לדאוג מזה שיזרקו אותי משם אחרי שנה? או שיעלו לי את מחיר שכר הדירה סתם?
אם כשאני עובד יותר, אני מרוויח יותר, ורק מבזבז יותר במקום לחסוך, האם אפשר לבזבז פחות, וככה לעבוד פחות ולפנות זמן כדי להתעסק בעוד דברים שמעניינים אותי?
במעבר על חיי הבגרות העצמאיים, האם אני מרוצה מהפתרונות במקובלים המוצעים לי בחברה בה אני חי?
האם אני רוצה להתחתן עם בת זוג? האם אני רוצה להביא ילדים לעולם? האם הייתי רוצה לשלוח אותם לבית ספר? האם הייתי רוצה שאני ובת זוגתי(העתידית) נעבוד בעוד ילדינו(העתידיים) בבית ספר, ומשם לצהרון, ומשם לחוגים?

בכל הפתרונות האלה ראיתי פגמים רבים, וניכור.. משפחתי, חברתי, אינטלקטואלי.
והתחלתי להגיע למסקנה שאולי צריך לבדוק אלטרנטיבות יותר שיתופיות.
אז כן, אני לא חושב כרגע על לגדל ילדים, ובאיזה מסגרת חינוכית הם ילמדו ואיך אני אפרנס אותם, אבל את הצעד לכיוון חיים שיתופיים התחלתי.

וכמו שהרבה שאלות פה נשארו פתוחות, כנראה שגם הניסיון הזה נמצא בסימן שאלה.
דברים הם לא ידועים מראש, וחשוב לבדוק את כל האופציות שמוצעות, גם כדי לדעת מה עובד, וגם כדי לדעת מה לא.

 

מכין גרפיטי מטחב.. סה"כ היה דיי כשלון

מכין גרפיטי מטחב.. סה”כ היה דיי כשלון

פוסט ראשון- שמח במיטפח

שימו שבעה (בערך) אנשים שונים בדירה אחת משונה וצפו בתוצאות המשעשעות. נשמע כמו פרק של “האח הגדול?” דווקא לא. ככה זה כשחיים ב… חלק מדרי הבית לא ממש אוהבים את המילה “קומונה”, אז נקרא לזה “ניסוי חברתי”. כן, זוהי המתכונת הנוכחית של עץבעיר. עוד בדירה בקומה למעלה בביאליק 25 הצטופפו אורחים שבאו לישון או להתנחל מדי פעם, אבל עם המעבר לדירה המרווחת בקומה למטה היה ברור ורשמי שלא רק תמי הולכת לגור פה. מלבד הדיירים הקבועים, כמעט אין יום שאין פה עוד אנשים- תמיר ומיה מהענף הכלכלי, חברים מזדמנים, וגם אני, אורלב, חברה טובה של העץ שאפילו עשתה פה שירות לאומי פעם.

מעגל חברים. “אין מספיק תיעוד”, עולות הטרוניות מפיות החברים הסקרנים. “על מה אתם רוצים שנספר? התורים במקלחת?” תוהים בחצי-הלצה דיירי הבית, ושומעים: כן. רוצים לדעת איך זה לחיות שבעה אנשים ביחד, להסיק מסקנות, ליהנות מהאנקדוטות הקטנות. לדעת מה עושים פה כל יום, איך עובדים בעץ,  איך זה לחיות בעץבעיר, הטוב וגם הרע. לצורך כך נפתח הבלוג הזה, שלפעמים אני אכתוב בו, כמתבוננת חצי-מהצד, ולפעמים בני הבית בכבודם ובעצמם.

אז בואו נתחיל.

המוקד של הדירה הוא ללא ספק המיטפח (כמו מטבח- רק שמטפחים בו). הצצה לשם כמוה כהצצה לאופי הבית. “רביולי גבינה?!” תמי מזדעקת. אין ספק, מחזות קשים בדירה הטבעונית. “רביולי גבינה? איפה?!” בני קופץ, ואחרי רגע מודה בבושת פנים לתמי שהוא כן אלרגי ללקטוז וזה לא יעשה לו כל כך טוב. הוא מתנחם בלחם תוצרת בית. רביולי הגבינה, שהשאיר מבקר תועה במקפיא, נזרק לחיקי במהירות, לטובת הבית הלא טבעוני בעליל שלי.

תמיצ במצברוח רע. המקור של מצב הרוח פנימי, מה שמוביל אותנו לתהיות מיידיות על ייצור אנרגיה מעצבים, או יותר טוב- ייצור חומרים מרגיעים שמרגיעים יותר ככל שאתה עצבני יותר. לבקשת מאיה היא מכינה לה גלידה. “אין כלום במקפיא”, תמיצ אומרת בזעף. אנחנו שוקלות להכין גלידה מעוגה קפואה שנשכחה במקפיא, אבל בסוף עולה בגורל “הצירוף הכי מוזר שיצרתי אי פעם”- מנגו, כוסברה ופרג. עומר ומאיה מלקלקים בהנאה, אך הטפחית של הבית עדיין איננה מרוצה.

אך כידוע, הבעיה היא הפיתרון. את המקפיא הריק למחצה רוקנו לגמרי כדי לתת לו להפשיר. זה רעיון טוב, כי נראה שכמה צנצנות כבר הפכו לקרח בעצמן, אף על פי שרק לפני שבועיים המקרר והמקפיא הופשרו. קשה לו, למקרר העץ, קשה לו בקיץ ממש כמו לבני הבית. מזל שנפש רחומה החליטה לעזור לו בתהליך ההפשרה ולכוון מאוורר אל דלתו הפתוחה.

בעודי מקלידה את שורות אלה ממש בני נכנס לחדר ומתיישב. הוא עדיין רעב. כמה דקות אחר כך יובל קורא “בואו לאכול”. אני סקרנית לדעת מה תהיה המנה היום. שמעתי קולות מהמיטפח שמדברים על “עדינה צלויה” (עדינה היא החתולה של רביב) אבל מסופקני אם היא תסכים לרעיון הזה. היא בעיקר עסוקה בלשכב על צדה ולהיות חמודה ולא מועילה, להנאתם ודאבון לבם של בני הבית.
אכן, ממבט על השולחן ניכר שאין בו עדינה צלויה. עומר, בני, יובל, נועה ואני יושבים ואוכלים יחד בשתיקה מרוצה. הקונספט של ארוחות משותפות ומסודרות מוצא חן בעיני מאוד, בפרט כשהשולחן מכיל בורגול עם ירקות, סלט, לחם ביתי וטחינה. הטחינה, למקרה שתהיתם, אחרת כל פעם. עדיין ניטשים קרבות בדירה על “ממי נזמין את הטחינה”, מאז שהדלי האחרון נגמר לפני שלושה חודשים ומישהו קרא תיגר על המונופול של “טחינה זהב” בעץ. את תמיצ הקרבות לא מעניינים. היא לא אוכלת טחינה. טוב, אולי רק לפעמים. בלילה, כשאף אחד לא רואה.

נועה מתעניינת מה יובל עשה, או רוצה לעשות היום. ברשימה נמצאים השקייה, איסוף זרעים, טיפול בגינה ועיבודים מוזיקליים. עם שני מוזיקאים בבית, לא מפתיע שניגון עדין מקבל את פני לעיתים כשאני עוברת בדלת. יובל מנגן ומגנן, ויש את מה. המרפסת (אחת מהשתיים) מכילה עציצים רבים, שהחום הקיצי מבשיל את פירותיהם- חצילים ופלפלים, עגבניות, היביסקוס ואפילו תירס. בנוסף, מזמינים ירקות ופירות. וכשאני אומרת פירות אני מתכוונת למנגו. היום נועה הגיע לעץ ועמה 100 ק”ג מנגו, שסחבנו במעלה שלוש קומות בכוחות משותפים. מהיכרותי עם בני הבית, הכתום-הכתום הזה צפוי להתחסל עד מהרה.

בחדר השירותים (יש שניים) עומר מתקן את האינסטלציה, שוב. אני לא בטוחה לגמרי מה הוא עושה, זו צורה מתקדמת של שימוש חוזר במים אפורים שטרם הצלחתי להבין. אולי בגלל זה אני מופתעת כשהוא אומר במבט ממזרי שאת המים מורידים עם הידית, כמו בשירותים רגילים. זמן רב כל כך אני רגילה להוריד מים אפורים מהדלי לאסלה, שזה שהם נמצאים כבר בתוך הניאגרה זה חידוש מדהים בשבילי.

 וכעת, לצלילי נועה ששרה שיר דיסני כלשהו, אלך לשטוף כלים- שהרי זוהי הפעולה האמיתית שעושים רוב הזמן בעץ…